העובד מאהבה ומיראה
סנהדרין סא ע"ב
"איתמר, העובד עבודה זרה מאהבה ומיראה, אביי אמר: חייב, רבא אמר: פטור. אביי אמר: חייב, דהא פלחה. רבא אמר: פטור, אי קבליה עליה באלוה - אין, אי לא - לא".
אמרו במסכת סוטה דף כב ע"ב: "תנו רבנן: שבעה פרושין הן: פרוש שיכמי, פרוש נקפי, פרוש קיזאי, פרוש מדוכיא, פרוש מה חובתי ואעשנה, פרוש מאהבה, פרוש מיראה. ... אמרו ליה אביי ורבא לתנא: לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה, דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
פירוש המילים מאהבה ומיראה בסוטה הוא בדיוק כבסוגייתנו – לא משום אהבת ויראת עיקר הענין – לשם שמים או לשם העבודה זרה, אלא משום אהבה או יראה צדדית שאינה מן הענין.
וקשה, הכיצד בסוטה הסכימו אביי ורבא שפרישות מאהבה ויראה טובה היא ואינה מגונה, ואילו בסוגייתנו סבר רבא שאם לא קבליה עליה באלוה אין בזה כלום?
אלא שאמרו במסכת ראש השנה דף ד ע"א: "ומאן דעבד הכי לאו מעליותא היא? והתניא: האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא - הרי זה צדיק גמור! - לא קשיא; כאן - בישראל, כאן - בנכרים". ופירש רש"י: "כאן בישראל - שלבו לשמים, ואם מריעין לו בחייו - אינו קורא לו תגר, אלא תולה היסורין בעונו, אבל נכרי אם אין מטיבין לו כגמולו קורא תגר".
כלומר שישראל אף שבעיקרו של דבר אינו עושה לשם שמים, כוונתו גם לשמים, כי ודאי ניחא ליה לעשות מצוה. ואילו נכרי אין לו שום כוונה לשם שמים. וכך הוא גם בפרישות מאהבה ויראה צדדית, היא אינה סותרת את הכוונה לשמה אלא דוקא מחזקת אותה. ומטעם זה "חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", כי ודאי היה מבצע את רצונו לעשותה. והיפך הדבר בעבירה: "מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה", כי רצונו הפנימי להמנע ממנה, וסביר שכך היה עושה. ומשום כך בעבודה זרה אי לא קבליה עליה באלוה – אין לו בה שום כוונה. ואביי החולק רק סובר שגם במעשה ללא שום כוונה יש איסור.
