סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1045

"ת"ר זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דברי ר"מ"

סנהדרין פז ע"א

הרמב"ם בלשונו הזהב בפרק שלישי הלכות ממרים הל' ד' מגדיר בקצרה את מעמדו של הזקן ממרא וגדרו: "זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם אחד מחכמי ישראל שיש בידו קבלה ודן ומורה בדברי תורה כמו שידונו, ויורו כל חכמי ישראל שבאת לו מחלוקת בדין מן הדינים עם בית דין הגדול, ולא חזר לדבריהם אלא חלק עליהם והורה לעשות שלא כהוראתן, גזרה עליו תורה מיתה ומתוודה ויש לו חלק לעולם הבא, אף על פי שהוא דן והן דנים הוא קבל והם קבלו, הרי התורה חלקה להם כבוד, ואם רצו בית דין למחול על כבודן ולהניחו, אינם יכולין, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל".

בין שאר הדינים המנויים במשנה ובסו' הגמ' מתבאר: שהזקן ממרא אינו חייב מיתה אלא אם כן חלק עם הסנהדרין הגדולה, על דבר כזה שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת או שאפשר ע"י הכרעתו של הזקן ממרא להגיע לידי דבר שמביא לזדונו כרת ושגגתו חטאת, וכלשונו של הרמב"ם שם בפ"ד הלכה ב': "אחד שנחלקו בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, או שנחלקו בדבר המביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת", ובהמשך מתבטא הרמב"ם בצורה קיצונית וכך הוא אומר: "וכן כל כיוצא בזה צריכים לבדוק ולחקור אם היתה מחלוקת זו מביאה לידי דבר זה, ודבר זה מביא לידי דבר שני, אפי' אחר מאה דברים, אם יבוא בסוף לדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת בין שהיה הזקן מיקל והם מחמירים בין שהיה הוא מחמיר והם מקילים חייב". והרמב"ם מונה כמה דוגמאות, נמנה דוגמא אחת להבנת הענין, וכך כותב שם הרמב"ם: "וכן אם נחלקו בלקט שכחה ופאה אם זה לעניים או לבעה"ב, הרי זה חייב, שהרי לדברי האומר לבעה"ב הרי זה גזל ביד העני, ואם קידש בו אשה אינה מקודשת, ולדברי האומר שהלקט שכחה ופאה של העני, אין זה גזל ביד העני, ואם קידש בו אשה מקודשת. נמצא, שנחלקו בדבר שהביא לדבר שיש בזדונו כרת ובשגגתו חטאת". הרמב"ם מסיים את פרק ד' בדברים שמקורם מהמשנה במס' סנהדרין: "אבל אם נחלקו בשאר מצוות כגון שחלק בדבר מדיני לולב או ציצית או שופר, זה אומר פסול וזה אומר כשר, זה אומר יצא ידי חובתו וזה אומר לא יצא, הרי זה פטור מן המיתה".

ז"א: אם תהיה מחלוקת בין הזקן ממרא ובין הסנהדרין הגדולה ביחס ללולב מסויים אם הוא כשר או פסול, בזה לא יתחייב הזקן ממרא מיתה, שהרי אין במחלוקת זו דבר המביא לידי דבר שיש בזדונו כרת ובשגגתו חטאת.

האחרונים ובראשם הגאון החיד"א בספרו "חיים שאל" מקשים על דברי רמב"ם אלו קו' עצומה: מדוע כותב הרמב"ם שכאשר הזקן ממרא נחלק עם סנהדרין גדולה ביחס להלכה בהלכות לולב יש כאן מחלוקת שאין בה דבר המביא לידי דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, הרי גם ביחס למחלוקת על כשרותו של לולב, יש אפשרות שמחלוקת זו תביא בעקבותיה לדבר שיש בו נ"מ לזדונו כרת. כיצד: אנו יודעים שארבעת המינים, וכל מין כשלעצמו, אילולא המצוה לא היה להם שווי של פרוטה, לולב במשך כל ימות השנה אין לו שווי של פרוטה, אין לך אדם שיוציא מכיסו פרוטה עבור לולב, עבור ערבות, וכל כיו"ב, אבל בימי החג כאשר ארבעת המינים נצרכים לצורך המצוה, המצוה מעלה את ערך ארבעת המינים ויש בהם שווי של פרוטה ויותר. מעתה נתבונן: זקן ממרא שנחלק עם סנהדרין גדולה בעניין הכשר של לולב מסויים דעת סנהדרין גדולה שהלולב פסול, ואילו הזקן ממרא מכשיר את הלולב או ההיפך. אם הלולב כשר לצאת בו ידי מצוה, הרי שהשווי שלו היא מעל פרוטה, ואם הלולב פסול ואין אפשרות לצאת בו ידי חובת המצוה, הרי שבלולב אין שווי של פרוטה, ושאלה זו אם ללולב יש שווי של פרוטה או לא, יכולה בהחלט להביא לידי נ"מ של זדונו כרת ושגגתו חטאת: אדם שיקדש אשה בלולב זה, ואנו יודעים שאדם שמקדש אשה בפחות משוה פרוטה אינה מקודשת, הרי שמי שיקדש אשה בלולב זה, לדעת הזקן ממרא שהלולב כשר, הרי האשה מקודשת, ומעתה אם תבעל לאחר הרי היא חייבת מיתה, ואילו לדעת סנהדרין גדולה, שהלולב פסול הקידושין לא תפסו, מותר לה להינשא לאחר. והרי הרמב"ם הביא מקרים בם הנ"מ לדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, היא נ"מ הרבה יותר רחוקה, ואעפ"כ נחשב הדבר להמראה שמחייבת את הזקן ממרא מיתה. מדוע כתב א"כ הרמב"ם שלגבי לולב אין אפשרות שהמח' בענין כשרותו של הלולב, תוביל לדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

תשובות רבות נאמרו בקושי' זו, אולם דומה שהתירוץ החריף ביותר והמתיישב ביותר על הלב, הוא התירוץ שמופיע בשו"ת אמרי נועם להגאון רבי מאיר הורביץ, האדמו"ר מדז'יקוב: כל הקושי', טוען האדמור מדז'יקוב בטעות יסודה. הערך הממוני של חפץ יקבע בסופו של דבר ע"י השוק ולא ע"י מסקנות בביהמ"ד. נתאר לעצמנו אופן כזה של לולב מסויים שהזקן ממרא מכשיר והסנהדרין גדולה פוסלת. בהחלט יתכן שאם דעתו של הזקן ממרא היתה מתקבלת ברחוב, והרחוב היה מתחיל לסחור באותם לולבים, על סמך הוראתו של הזקן ממרא שהלולב כשר, היה באמת הלולב מקבל שווי של פרוטה, היה לאותו לולב ביקוש, ברגע שיש אנשים שמוכנים לתת פרוטה על אותו לולב, מקבל הלולב שווי ממוני, אם באמת דעתו של הזקן ממרא התקבלה ברחוב, גם הסנהדרין גדולה הסבורה שהלולב הזה פסול, תודה שאם אדם יקדש אשה בלולב הזה האשה תהיה מקודשת, למרות שדעתם של הסנהדרין גדולה שהלולב פסול, אבל סו"ס אם בשוק נותנים אנשים בעד אותו לולב פרוטה, הרי שהלולב שו"פ גם אם הוא פסול, הרי זה כאילו אנשים משלמים פרוטה אפי' על לולב פסול, האם לא תהיה אשה מקודשת בכך, ומה לי בזה שסנהדרין גדולה סבורה שהלולב פסול, אבל סו"ס השוק קיבל את דעתו של הזקן ממרא ויכול אדם לצאת עם הלולב ולקבל עבורו פרוטה. מעתה נחשב הלולב לשו"פ אליבא דכו"ע, בין לדעת הזקן ממרא ובין לדעת הסנהדרין הגדולה, ובמקרה הפוך אם סנהדרין גדולה פסלה את הלולב, והזקן ממרא הכשיר, אבל הקהל לא קבל את דעתו של הזקן ממרא אלא את דעתם של הסנהדרין הגדולה ואין שוק לאותו לולב. נמצא, שאותו לולב אין בו שו"פ גם לדעת הזקן ממרא. אמנם הזקן ממרא סבור: שהלולב הזה כשר, ואילו כלל ישראל היה נשמע להוראתו היה אותו לולב נסחר בשוק, אבל היות ודעתו לא מקובלת על אנשי השוק, אנשי השוק חוששים שמא צודקים סנהדרין גדולה בדעתם והלולב פסול, שוב אין לך אדם שמוכן לתת פרוטה עבור לולב כזה. מעתה יודה גם הזקן ממרא שאדם שיתן לאשה לולב כזה שלדעת הזקן ממרא הוא כשר, אבל בשוק אין אפשרות לקבל עבור הלולב הזה שווה פרוטה, ברור שהאשה אינה מקודשת גם לדעת הזקן ממרא. נמצא, שכל הקושי' בטעות יסודה. הרמב"ם צודק, אין אפשרות שהמחלוקת בין הזקן ממרא לבין הסנהדרין הגדולה בעניין כשרותו או פסלותו של לולב תוביל לדבר שיש בו נ"מ לחיוב זדון כרת ושגגתו חטאת. ע"כ תשובתו החריפה של בעל ה"אמרי נועם".

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)