הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
תא שמע
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
סנהדרין סד ע"א
אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא.
מתיב רב משרשיא +ירמיהו י"ז+ כזכר בניהם מזבחותם וגו',
ואמר רבי אלעזר: כאדם שיש לו געגועין על בנו! –
בתר דאביקו ביה.
תא שמע: +ויקרא כ"ו+ ונתתי פגריכם על פגרי גלוליכם. אמר אליהו הצדיק היה מחזר על תפוחי רעב שבירושלים, פעם אחת מצא תינוק שהיה תפוח ומוטל באשפה. אמר לו: מאיזה משפחה אתה? - אמר לו: ממשפחה פלונית אני. - אמר לו: כלום נשתייר מאותה משפחה? - אמר לו: לאו, חוץ ממני. - אמר לו: אם אני מלמדך דבר שאתה חי בו אתה למד? - אמר לו: הן. - אמר לו: אמור בכל יום שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד - אמר לו,
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סד עמוד א
הס, שלא להזכיר בשם ה'. שלא לימדו אביו ואמו. מיד הוציא יראתו מחיקו, ומחבקה ומנשקה, עד שנבקעה כריסו ונפלה יראתו לארץ ונפל הוא עליה. לקיים מה שנאמר +ויקרא כ"ו+ ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם! –
בתר דאביקו ביה.
תא שמע: +נחמיה ט'+ ויזעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם מאי אמור? אמר רב יהודה ואיתימא רב יונתן: בייא בייא! היינו דאחרביה לביתא וקליא להיכלא, וקטלינהו לצדיקי, ואגלינהו לישראל מארעייהו, ועדיין הוא מרקד בינן. כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא - לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן! –
בתר דאביקו ביה.
רב יהודה בשם רב אמר שבני ישראל עבדו עבודה זרה לא מאהבה אלא כדי שיוכלו לעבור על איסורי עריות.
1.
הגמרא מקשה 3 קושיות ממקורות שונים שמשמע מהם שבני ישראל "אבבו" עבודה זרה.
ועל כל הקושיות עונה הגמרא תרוץ זהה "בתר דאביקו ביה" - שאחרי שעבדו כבר עבודה זרה הם כבר "אהבו" את העבודה זרה. אבל תחילת עבודתם לא היתה מאהבה אלא כדי להתיר לעצמם איסורי עריות.
2.
המילה הפותחת את הקושיה הראשונה מברייתא, היא כמקובל, "מיתיב".
3.
המילה הפותחת את הקושיה השניה היא "תא שמע" ממקור של ברייתא.
4.
המילה הפותחת את הקושיה השלישית היא "תא שמע" ממקור של פסוק והסבר אמוראים על הפסוק. אבל זו לא ברייתא.
5.
הכלל הוא שבדרך כלל "תא שמע" הוא פתיחה לברייתא כאן אנו רואים שביטוי זה פותח גם מובאה מאמוראים.
6.
הליכות עולם, שער שני סעיף מד:
מצינו תא שמע שאינו לא ממשנה ולא מברייתא אלא ממימרא ....
ומסכים לזה ר' יוסף קארו ב"כללי הגמרא", שם
זאת אומרת, "תא שמע" רגיל הוא פתיחה למשנה / ברייתא אבל יש גם מפסוקים ומאמוראים.
7.
בהרבה סוגיות רואים ש"תא שמע" יכול לבוא כפתיחה לתרוץ או לקושיה או להוכחה [ וכך קובעים כל ספרי הכללים: הליכות עולם, השל"ה, ועוד] .
זאת אומרת, כשאנו נתקלים בביטוי זה איננו יודעים לצורך מה הגמרא מביאה את המקור התנאי (עד שנלמד את המקור או עד שנעיין בשוטנשטיין שמגלה לנו כבר בתחילת הציטוט האם הוא בא לצורך קושיה או לצורך תרוץ!)
7.1
לעומת הביטוי "מיתיבי" שהגמרא מודיעה לנו שהיא מביאה מקור תנאי להקשות על האמורא.
8.
נשאלת, אפוא, השאלה מדוע הגמרא נוקטת דווקא ב"תא שמע" – ביטוי סתמי ולא משתמשת בסוגייתנו, בשתי הפעמים, עם הביטוי הנחרץ יותר: "מיתיבי..."
לתשומת לב! אין התייחסות לזה בספרי הכללים המוכרים !!!
9.
אפשרות לתשובה: הלימוד מהמקור שמובא ב"תא שמע" הוא לא חד משמעי ולכן אי אפשר להקדים שהמקור מובא כקושיה. ואילו מקור שמובא בסגנון "מיתיבי" מהווה קושיה ברורה מלכתחילה.
10.
הסבר: אחרי שתרצנו בפעם הראשונה – על ה"מיתיבי" – בתר דאביקו ביה - הגמרא אמרה רק "תא שמע" ולא "מיתיבי" כי היא ידעה שניתן לתרץ אותו תרוץ - "בתר דאביקו ביה".
10.1
והיא הביאה זאת רק מפני שאלו נאמרו בהזדמנויות שונות ולא בפעם אחת.
10.1.1
לפי השל"ה כלל אלף –
מדרך התלמוד כשבא להקשות לאמורא מברייתא או ממשנה תחילה אומר מיתיבי וכשבא האמורא לתרץ הברייתא או המשנה ובא עליו המקשן להקשות ממשנה או ברייתא אחרת אומר תא שמע, כלומר אם הקושיא שהקשיתי
תרצת אותה, תבוא ותשמע הקו' שיש לי ממקום אחר ואל תדמה בנפשך שאין לי להקשות נגדך,
אבל כשבא התלמוד להקשות בתחלה לאמורא אינו אומר ת"ש אלא מיתיבי,
ולפעמים תמצא שבתחלה אומר ת"ש מפני שבתחלה הקשה קושיות אחרות מברייתא לאמורא אחר בלשון ת"ש,
והשתא שמביא אמורא אחר ומקשה עליו מאותה ברייתא אומר ג"כ ת"ש ע"כ.
כ"כ הרשב"ם ב"ב פ"ו משום דפרכינן מינה סובא בשמעתין לעיל לא קאמר מתיבי.
11.
הערה נוספת: בסוגייתנו הקושיות שהזכרנו הם בסדרה של 3 [וכבר הראינו כמה פעמים שמקורות שמובאים ב"תא שמע" באים בסדרות של 3 או 7].
12.
יתכן שאת הניסוח "תא שמע" עצמו אמרו חכמי בית המדרש עצמו, אבל אולי דווקא "עורך הגמרא" הוא זה שניסח זאת כדי ליידענו את האמור לעיל בסעיף 10.
