החושים של האילנות
סנהדרין נה ע"א
"מה אילנות שאין אוכלין ואין שותין ואין מריחין אמרה תורה השחת שרוף וכלה, הואיל ובא לאדם תקלה על ידן, המתעה את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה - על אחת כמה וכמה".
בחדושי הרמב"ן כתב שזו ברייתא בתורת כהנים, והיא בספרא קדושים פרשה י פרק י, ו:
"אבד תאבדון את כל המקומות גומר ונתצתם את מזבחותיו וגומר והרי דברים קל וחומר ומה אם המקומות והאילן שאינן לא רואין ולא שומעין ולא מדברים ע"י שבאה לאדם תקלה על ידיהן אומר הכתוב השחת שרוף וכלה והעבר מן העולם אדם שהוא גורם לחברו להטותו מדרך חיים לדרך המות על אחת כמה וכמה שיעבירנו המקום מן העולם".
וצריך להבין, הניחא שלא שומעין ולא מדברים, אולם אילנות הרי 'רואים', ובאין אור אינם יכולים להתקיים. הם אפילו 'מחליטים' אמתי לפרוח או להשיר את עליהם על פי אורך זמן אור היום.
וכן קשה על דברי הגמרא שאין אוכלין ואין שותין, והלא אמרו במסכת גיטין דף נז ע"א: "במתניתא תנא: שבע שנים בצרו עובדי כוכבים את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל". הרי שהם שותים את מי ההשקיה ואוכלים את חומרי מזונם שבזבל.
וגם קשה על מה שאמרו שאין מריחין, הלא צמחים נושמים חמצן כבעלי חיים, ובנוסף לחמצן הם 'נושמים' גם דו-תחמוצת הפחמן.
אלא שהגמרא הזכירה דוקא חושים אלו: שאין אוכלין ואין שותין ואין מריחין, והכוונה שאינם נהנים מתקרובת העבודה הזרה שהוגשה לפניהם. לכן היה מקום לטעון שהאילנות לא הכשילו את האדם שעבדם. ואף על פי כן נחשבים שבא קלון על ידם.
וכן את דברי הספרא שהוסיף שגם לא רואין ולא שומעין ולא מדברים, צריך להסביר קרוב לכך, שאינם חשים בעובד לפניהם ואינם מתקשרים איתו.
