משמעות קָדֵשׁ וּקְדֵשָׁה
סנהדרין נד ע"ב
"למדנו עונש בין לשוכב בין לנשכב, אזהרה מניין? - תלמוד לומר (ויקרא יח) ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה. למדנו אזהרה לשוכב, לנשכב מניין? (רש"י: זכר שנרבע לבהמה). תלמוד לומר (דברים כג, יח) לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, ואומר (מלכים א יד, כד) וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ [עָשׂוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל]".
פירש רש"י: "כתועבות הגוים - האי נמי מתועבותיהם הוא, דכתיב בפרשת עריות (ויקרא יח, כז) כי את כל התועבות האלה עשו אנשי הארץ".
כלומר שקָדֵשׁ כאן פירושו הנשכב לפני בהמה. כלשון (בראשית לח, כא) אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ.
דברי הגמרא שנויים גם במכילתא משפטים מסכתא דנזיקין פרשה יז. ולא מצאנו שנחלק רבי עקיבא על עצם האיסור, אלא על מקור הלימוד ומנין הלאוים.
במקומות נוספים מצאנו שאיסור קָדֵשׁ (וּקְדֵשָׁה) עוסק גם באיסורים אחרים:
במשכב זכור:
לעיל בסוגייתנו.
במסכת כריתות דף ג ע"א: "אמר רבי אבהו: הבא על הזכור והביא זכור עליו, לרבי ישמעאל דמפיק ליה מתרתי קראי (ויקרא יח) מואת זכר לא תשכב (דברים כג) ומולא יהיה קדש מבני ישראל...".
וכך עולה גם ממדרש תנאים לדברים לב, טז.
איסור 'קְדֵשָׁה':
באיסור בת ישראל לעבד כנעני:
בתרגום אונקלוס דברים כג, יח: "לא תהי אתתא מבנת ישראל לגבר עבד, ולא יסב גוברא מבני ישראל אתא אמא".
הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה יב, יג הביא את דברי התרגום, אך משמע שפירש שזו אסמכתא, שכן "מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי והיא מותרת לו שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה" (רמב"ם שם הלכה יא). אולם הר"ן ואחרים דחו ראיה זו בטענה שעבד עברי אינו בכלל האיסור כי גם הוא בכלל 'קדש'.
באיסור פנויה:
ספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רס (ובמדרש תנאים לדברים כג, יח)
"לא תהיה קדשה זו אזהרה למופנה שנאמר (בראשית לח, כא) לא היתה בזה קדשה".
וכן פסק הרמב"ם בהלכות אישות א, ד: "קודם מתן תורה, היה אדם פוגע אישה בשוק... ובועל אותה על אם הדרך והולך לו; וזו היא הנקראת קדשה. משניתנה התורה, נאסרה הקדשה - שנאמר "לא תהיה קדשה, מבנות ישראל" (דברים כג,יח); לפיכך כל הבועל אישה לשם זנות, בלא קידושין - לוקה מן התורה, מפני שבעל קדשה".
מסכת סנהדרין דף פב ע"א: "כי חלל יהודה קדש ה' - זו זונה (רש"י: מופקרת ואפילו ישראלית), וכן הוא אומר (דברים כג) לא תהיה קדשה מבנות ישראל".
תרגום ירושלמי דברים כג, יח: "לָא תֶהֱוֵי נַפְקַת בְּרָא מִבְּנַתְהוֹן דְּבֵית יִשְׂרָאֵל וְלָא יֶהֱוֵי נְפַק בַּר מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
אבן עזרא דברים כג, טז: "ואני לא אבין טעם הקדשה. וכאשר נחפשה היטב טעם המלה, אז היא ידועה שהיא מזומנה לכל עובר ושב. והעד: איה הקדשה (בראשית לח, כא). אם כן יהיה קדש כמעשה המצרים. והמבין יבין".
רש"י דברים כג, יח: "לא תהיה קדשה - מופקרת, מקודשת ומזומנת לזנות. ולא יהיה קדש - מזומן למשכב זכר. ואונקלוס תרגם לא תהא אתתא מבנת ישראל לגבר עבדא, שאף זו מופקרת לבעילת זנות היא, מאחר שאין קדושין תופסין לו בה".
כאן פירשו רש"י ואבן עזרא ששורש 'קדש' משמעותו יחוד.
משמע מהדברים שאין סתירה, והפסוק יכול לעסוק בכל נבעלת ונבעל באיסור. ומסתבר שגם נכרית בכלל, כמשמע בכמה מקומות שהיא באיסור תורה, (ע' בבאר הגולה על שו"ע אה"ע ריש סימן טז).
ניתן להבין שהמפקירה עצמה רק לאדם אחד, אינה בכלל הלאו. אך קשה 'מאי פסקא'? הרי כמו שאשה יכולם להנשא להתגרש ושוב להנשא לאנשים רבים, כך זונה תוכל בכל יום להתיחד לאדם אחר.
אלא שגם לפירוש זה היחוד לאדם אחד הוא רק בקנין בפני עדים המפרסמים אותו לכולם. והמפקירה עצמה באין קנין, ממילא היא מזומנת לזנות.
ובדברים כב, ט פירש רש"י: "פן תקדש - כתרגומו תסתאב. כל דבר הנתעב על האדם, בין לשבח כגון הקדש, בין לגנאי כגון איסור, נופל בו לשון קדש, כמו (ישעיה סה, ה) אל תגע בי כי קדשתיך".
בדומה לכך יש לפרש ש'קדש' הוא לשון איסור, או אל המקדיש או לאחרים.
משמעות זו מתאימה יותר עבור כל האיסורים הנ"ל.
