גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף ע"ו, מדור "עלי הדף"
מסכת סנהדרין
דף כט ע"א

היאך היה הנחש הקדמוני יכול לפטור את עצמו מן הענוש בטענת "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים"?

מסקינן בגמרא (כט ע"א): "ובדיני נפשות אף על גב דלא טען טוענין לו, ואין טוענין למסית", ופירש רש"י, שבדיני נפשות "אם יש טענת זכות והוא אינו יודע לטעון, טוענין לו", אבל "המסית חבירו לעבודת כוכבים אין טוענין אותו בית דין בשבילו טענת זכות, אלא אם כן טוענה הוא". ובטעמא דמילתא אמרו: "מאי שנא מסית, אמר רבי חמא בר חנינא, מפירקיה דרבי חייא בר אבא שמיע לי, שאני מסית, דרחמנא אמר (דברים יג, ט) 'לא תחמול ולא תכסה עליו', אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן, מנין שאין טוענין למסית, מנחש הקדמוני, דאמר רבי שמלאי, הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען, ומפני מה לא טען לו הקב"ה, לפי שלא טען הוא, מאי הוה ליה למימר, דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין, דברי הרב שומעין".

ותמה ה'פרשת דרכים' (דרך האתרים דרוש שני) היאך היתה מועילה לנחש טענה זו של 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', הלא קיי"ל שבנכרי אמרינן יש שליח לדבר עבירה, כדאיתא במדרש (בר"ר לד, יד): "'שופך דם האדם באדם דמו ישפך' וגו' (בראשית ט, טו), אמר רבי חנינא, כולהם כהלכות בני נח, בעד אחד, בדיין אחד, בלא עדים ובלא התראה, על ידי שליח...", ופירש ה'יפה תואר': "על ידי שליח - שהרג חברו על ידי אחר, דבדיני ישראל המשלח פטור, דאין שליח לדבר עבירה רק שדינו מסור לשמים, אבל בני נח הורגין אותו בבית דין", והלא טעמא דהאי מילתא ד'אין שליח לדבר עבירה' הוא משום 'דאמרינן דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעים' (קידושין מב:), ובבני נח שיש שליח דבר עבירה אינם נפטרים בטענה זו, ואם כן הנחש - שלא יתכן שיהיה דינו שונה מבני נח, איך היה יכול לפטור עצמו בטענה זו.

ובטרם יובאו התירוצים בזה, יש לדעת שיש חולקים בדבר זה, וכפי שמשמע בדברי ה'תרומת הדשן' (סי' רצט), שגם בנכרי קיי"ל 'אין שליח לדבר עבירה' (עי' קצוה"ח סי' קפח), ובהוכחה מדברי המדרש כבר האריכו האחרונים (עי' שו"ת 'האלף לך שלמה' אבה"ע סי' כג; 'קהלות יעקב' מעילה סי' י), ולפי זה לא קשה כלל הקושיא הנזכרת, ואין לנו לחפש יישוב לקושיא זו כי אם לאלו הסוברים כפי ביאורו של ה'יפה תואר' הנזכר, שבנכרי קיי"ל דיש שליח לדבר עבירה, ולא שייך שיפטור את עצמו בטענת 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים'.

וכתב ה'פרשת דרכים' שני אופנים ליישוב הקושיא, האחד: "וסבור הייתי לומר, דהא דאמרינן דבבני נח חייב המשלח, היינו דוקא בשפיכות דמים, אבל בשאר עבירות אין שליח לדבר עבירה דומיא דישראל, ודוקא בשפיכת דמים דגלי קרא ד'שופך דם האדם באדם' אמרינן ד'יש שליח לדבר עבירה', ומצינו כיוצא בזה בפ"ב דקידושין (מג.) 'דתניא האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש כו', שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחו חייב, שנאמר (ש"ב יב, ט) 'אותו הרגת בחרב בני עמון'', ואמרינן 'מאי טעמא דשמאי', ומשני 'ואיבעית אימא, שאני התם דגלי רחמנא 'אותו הרגת', ע"כ, הרי דלשמאי הזקן בישראל יש חילוק בין שפיכות דמים לשאר עבירות, דבשפיכת דמים יש שליח לדבר עבירה, ואם כן אפשר דבבני נח נמי יש חילוק, ובהכי מתיישבא ההיא ד'אין טוענין למסית'", שהרי גם בני נח נפטרים בטענת 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים', כי בשאר עבירות גם בבני נח קיי"ל 'אין שליח לדבר עבירה'.

האופן השני כתב: "ועוד יש לומר, דשאני נחש שהסית בדבר של אכילה, ובכי האי גוונא אף בבני נח 'אין שליח לדבר עבירה', וכדאמרינן בקידושין (שם): 'אמר רבא, אם תימצי לומר סבר שמאי כו' [יש שליח לדבר עבירה גם בשאר עבירות], מודה באומר לשלוחו צא בעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב, שלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב', ואם כן גבי בני נח נמי בדבר של הנאה לא אמרינן יש שליח לדבר עבירה". יישוב זה העלה גם ה'אורים ותומים' (סי' לב ס"ק ב), שעמד בקושיא זו, ותחילה רצה ליישב בדוחק, שרק בימי נח נאמרה אזהרת 'שופך דם האדם' לחייב בני נח גם בשליח לדבר עבירה, ואילו בימי אדם הראשון היו יכולים להפטר גם בבני נח בטענת 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', ובהמשך כתב: "איברא, חטא אדם היה באכילה או שאר הנאה, כמו דכתיב (בראשית ב, ט) 'נחמד למראה וטוב למאכל', וכבר אמרינן שם בקדושין 'הכל מודה בנהנה בחלבים ועריות דאין שליח לדבר עבירה דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן', ואף זה כמוהו" (ליישובים נוספים ראה 'תומים' שם; 'יד דוד' כאן).

ואמנם ניתן ליישב קושיית ה'פרשת דרכים' בדרך פשוטה מאוד, על פי הסברא שהעלה ה'משנה למלך' (הל' מלוה ולוה פ"ה הי"ד), כשהאריך בדבר זה שבעכו"ם קיי"ל יש שליח לדבר עבירה לכו"ע, שהיא משום דכלפי עכו"ם לא ניתן לומר סברת 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים', כי העכו"ם אינו יודע שהישראל עושה איסור, וכאשר הוא ממנה שליח לעשות את דבר העבירה, חושב הוא בדעתו שאכן ישמע לו השליח, ולכן לא שייך לפטור את עצמו בטענה כזו, שהשליח לא היה ראוי שימלא את שליחותו, כי אינו יודע שהשליח עובר בזה איסור. ולפי זה מיושב היטב כלפי נחש הקדמוני, שהרי ידע היטב שנצטוו אדם הראשון וחוה אשתו שלא לאכול מעץ הדעת, וכדכתיב בהדיא (בראשית ג, א): "והנחש היה ערום וגו' ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן", והמשיך לפתותה לאכול מן העץ, ואם כן שפיר היה יכול הנחש לפטור את עצמו בטענת 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים', אחרי שידע שאדם וחוה ידעו שפיר באיסורם, ולא היה להם לשמוע אליו.