אכזרי כעורב
עירובין כא ע"ב - כב ע"א
"(שיר השירים ה, יא) שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב, - במי אתה מוצאן (את ההלכות)... רבה אמר: במי שמשחיר פניו עליהן כעורב. רבא אמר: במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב".
כתוב בבראשית ח, ז: וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.
ואמרו בבראשית רבה פרשה לג, ה: "רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר, אמר לו הקב"ה קבלו שעתיד העולם להצטרך לו, אמר לו אימתי אמר לו עד יבשת המים מעל הארץ, עתיד צדיק אחד לעמוד ולייבש את העולם ואני מצריכו לו הה"ד (מלכים א יז) והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב". (יבשת אותיות תשבי. ידידי הרב ניסים כהן).
פירוש, נאמר ביונה: (בראשית ח, ט) וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה... וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה. ואילו העורב יצא ושב, מכאן שנח לא קיבלו בתחילה.
וצריך להבין:
א. למה רצה נח לשלח ולגרש את העורב עד שנצרך הקב"ה לומר לו שיקבלו, הרי נח צדיק היה ויסוד עולם לאנשים ובהמות, ואפילו את הארי שהכישו היה זן, ומדוע עינו רעה היתה בעורב?
ב. למה "עתיד העולם להצטרך לו" – לעורב דוקא?
ג. אם כל הצורך בעורב הוא להאכיל את אליהו, למה לא ניתן לשלוח עוף אחר לכלכלו?
אלא שהעורב מורה על מידת האכזריות, כדברי גמרתנו: "שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב".
וכן אמרו בירושלמי פיאה פרק א ה"א; וקידושין פרק א ה"ז: "תני רבי שמעון בן יוחי כשם שמתן שכרן שוה כך פורענותן שוה מה טעם עין תלעג לאב ותבוז לקהת אם עין שהלעיגה על כיבוד אב ואם וביזת על לא תקח האם על הבנים יקרוה עורבי נחל יבוא עורב שהוא אכזרי ויקרנה ואל יהנה ממנה ויאכלוה בני נשר יבוא נשר שהוא רחמן ויאכלנה ויהנה ממנה".
(ועיין דברי הגר"א על הפסוק "עתה ידעתי" (בראשית כב, יב) על ירושלמי זה).
וכן ענין ההתאכזרות כביכול בברית המילה, שאמרו בזוהר שהוא דומה להקרבת קרבן. ומשום כך אליהו דוקא הוא המגיע לכל ברית, כדברי פרקי דרבי אליעזר פרק כט: "נִגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ [שם ט]. אָמַר לוֹ קַנֹּא קִנֵּאתִי [שם י]. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָם אַתָּה מְקַנֵּא, קִנֵּאתָ בַּשִּׁטִּים עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר [במדבר כה, יא] פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר וְגוֹ'. וְכָאן אַתָּה מְקַנֵּא. חַיֶּיךָ, שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בְּרִית מִילָה עַד שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בְּעֵינֶיךָ. מִכָּאן הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין מוֹשַׁב כָּבוֹד לְמַלְאַךְ הַבְּרִית, שֶׁנֶּאֱמַר [מלאכי ג, א] וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא וְגוֹ'. אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יָחִישׁ וְיָבִיא בְחַיֵּינוּ מָשִׁיחַ לְנַחֲמֵנוּ, וִיחַדֵּשׁ לְבָבֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְגוֹ' [שם כד]".
נח סבר שיש לנהוג רק ברחמים ולגרש את מידת האכזריות. ואמר לו הקב"ה שפעמים והעולם נצרך גם למידה זו.
אליהו קפדן היה. כאמרם במסכת סנהדרין דף קיג ע"א: "דרש רבי יוסי בציפורי: אבא (אליהו) קפדן, הוה רגיל למיתי גביה, איכסיה מיניה תלתא יומי ולא אתא. כי אתא אמר ליה: אמאי לא אתא מר? - אמר ליה: קפדן קרית לי! - אמר ליה: הא דקמן, דקא קפיד מר".
וקשה, וכי דורש היה רבי יוסי לשון הרע?
אלא שמידה זו טובה היא לשעתה. ואליהו עצמו אמר בהמשך ענין הבצורת, בספר מלכים א פרק יט, יד: וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי.
ואמרו פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק כח: "ומלכות אפרים נמנעה מהם ברית מילה ועמד אליהו זכור לטוב וקנא קנאה גדולה ונשבע לשמים שלא להוריד טל ומטר... נמלט ועמד אליהו ז"ל וברח לו להר חורב, שנ' ויקם ויאכל וישתה, ושם נגלה לו הב"ה אמר לו מה לך פה אליהו, קנא קנאתי, אמ' לו לעולם אתה מקנא, קנאת בשטים על גלוי עריות, שנ' פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, וכאן קנאת, חייך שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך, מכאן התקינו חכמים לעשות כסא אחד מכובד למלאך הברית, שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית, שנ' ומלאך הברית אשר אתם חפצים".
הרי שאליהו בקנאתו קטרג על ישראל וגרם לבצורת. והעולם נזקק לעורב, כלומר למידת האכזריות. ולכן דוקא העורבים כלכלוהו. וזהו שאומר הכתוב בקהלת פרק ג, ח: עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.
ובמדרש זוטא - קהלת פרשה ז, טז: "אמר ריש לקיש כל מי שנעשה רחמן על אכזרים נעשה אכזר על רחמנים, מנלן משאול, הדא הוא דכתיב ואת נוב עיר הכהנים וגו' (שמואל א' כב, יט), כתיב הכא ויחמול (העם ושאול) [שאול והעם] (שמואל א' טו, ט), והתם לגבי נוב עיר הכהנים על רחמנים לא חמל. [ורבנן] אמרין כל מי שנעשה רחמן על אכזרים מדת הדין פוגעת בו, הדא הוא דכתיב (ואת שאול ואת נושא כליו) וימת שאול ושלשת בניו ונושא כליו וגו'".
וכן הוא במדרש תנחומא פרשת מצורע סימן א, א: "א"ר אלעזר כל שנעשה רחמן על האכזרי לסוף נעשה אכזר על הרחמנים, כתיב (שמואל א' טז) ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר וכתיב בנוב עיר הכהנים (שמואל א' כב) ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב".
וכן במדרש שמואל פרשה יח, ד: "ויחמול שאול והעם על אגג וגו' (שמואל א' טו, ט), בר קפרא אמר זה דואג שהיה שקול כנגד כל ישראל, אמר רבי שמעון בן לוי כל שהוא אכזר על רחמנין סוף שהוא נעשה רחמן על אכזרים, כל שהוא רחמן על אכזרים סופו ליפול בחרב, מאי טעמא וימת שאול ושלשת בניו וגו' (שמואל א' לא, ו)".
ולכן דוקא לפינחס אשר קינא לה' הובטח – (במדבר כה, יב) הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.
ולכן דוקא המקיים את מצוות עיר נדחת (דברים יג, טז-יח): הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד. וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם...
יתקיים בו ההמשך: לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ.
בלב כל אדם נתן הבורא פינה של שינאה ואכזריות. ומי שלא ישתמש בה לצרכים הנכונים, ישתמש בה על כורחו ברשעות.
