כורסאותיו של הקב"ה
חגיגה יד ע"א
"כתוב אחד אומר (דניאל ז, ט) כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר וכתוב אחד אומר (שם, שם) עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב? - לא קשיא: אחד לו ואחד לדוד. כדתניא: אחד לו ואחד לדוד, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יוסי הגלילי: עקיבא! עד מתי אתה עושה שכינה חול? אלא: אחד לדין ואחד לצדקה. קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה? - תא שמע: אחד לדין ואחד לצדקה, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא! מה לך אצל הגדה? כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות. אלא: אחד לכסא ואחד לשרפרף, כסא - לישב עליו, שרפרף - להדום רגליו, שנאמר השמים כסאי והארץ הדם רגלי".
אמרו במסכת ידים פרק ג משנה ה: "אמר רבי שמעון בן עזאי מקובל אני מפי ע"ב זקן ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה ששיר השירים וקהלת מטמאים את הידים. אמר רבי עקיבא חס ושלום לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל שכל כתובים קדש ושיר השירים קודש קדשים, ואם נחלקו לא נחלקו אלא על קהלת. אמר רבי יוחנן בן יהושע בן חמיו של רבי עקיבא כדברי בן עזאי כך נחלקו וכן גמרו".
רבי עקיבא שאמר "אחד לו ואחד לדוד" הולך לשיטתו, שקדושת השכינה מתעלה יותר כשהיא מתלבשת במשל גשמי של אהבת הדוד והרעיה, וכשמלכות שמים של מעלה מתלבשת במלכות של מטה של דוד מלך ישראל. דומה לזה דרש בר קפרא במסכת כתובות דף ה ע"א: "גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ - כתיב: אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ואילו במעשה ידיהם של צדיקים - כתיב: מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך". כאשר גם יד התחתונים מעורבת במעש, זו גדולה כפולה. וכך כתב הראי"ה קוק על המדינה לה ציפה, באורות ישראל פרק ו, ז: "ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון". פירוש "ושמו אחד" שיהיה גם מקום התגלותו מאוחד בו כמותו.
לפיכך קשה, מה ראה רבי עקיבא לחזור בו מכח קושית רבי יוסי הגלילי שבשיטת החולקים עליו: "עד מתי אתה עושה שכינה חול"?
יתר על כן, הרי אמרו במסכת סנהדרין דף כ ע"ב: "תניא, רבי יוסי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה, ואיני יודע איזה מהן תחילה, כשהוא אומר (שמות יז, טז) כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק, הוי אומר: להעמיד להם מלך תחילה, ואין כסא אלא מלך, שנאמר (דברי הימים א כט, כג) וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ [תַּחַת דָּוִיד אָבִיו]". הרי מפורש בלא מחלוקת שבכלל: כֵּס יָהּ – כסא של מלך, וכמפורש בקרא שכסא דוד ושלמה הוא כסא ה'. וכך הם דברי רבי עקיבא, שכסא ה' הוא כסא דוד, ומדוע חזר בו? הכיצד רבי יוסי תלמידו אוחז בדעת רבו הראשונה אף שחזר בו, והגמרא אינה מעירה על כך דבר?
אלא שרבי עקיבא מכח טעם אחר חזר בו.
אמרו בירושלמי מסכת תענית פרק ד ה"ה: "רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא. אמר ליה רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא".
האם חזר בו רבי עקיבא?
בהמשך הירושלמי שם אמרו: "כד דהוה נפק לקרבא הוה אמר ריבוניה דעלמא לא תסעוד ולא תכסוף, (תהילים ס, יב) הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו". וכך אמרו גם בבבלי במסכת גיטין דף נז ע"א. הוא לא הבין שמלכות שמים מתגלה במלכותו – כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל (דברים ח, יח), אלא חשב שיש כח עצמאי במלכותו, ואינו נצרך לסייעתא דשמיא. ובהמשך הירושלמי שם מתואר איך הרג בבעיטה אחת את דודו רבי אלעזר המודעי בלא משפט מפני שחשד בו, ואיך מת לבסוף על ידי נחש. מותו על ידי נחש מסופר גם במסכת גיטין דף נז ע"א.
ואילו במסכת סנהדרין דף צג ע"ב בבבלי אמרו: "בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא, אמר להו לרבנן: אנא משיח. אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין, נחזי אנן אי מורח ודאין, כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין - קטלוהו". כלומר שלא התקיים בו: (ישעיהו יא, ג) וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ, ומרומז "הדין" שעשה בדודו שהיה בלא יראת ה' ובלא משפט, לכן חייב גם הוא מיתה.
מי סבר שהוא משיח, רק בר כוזיבא עצמו, או גם רבי עקיבא?
ומי הרגו, נחש, או חכמים?
אלא שבתחילה גם רבי עקיבא סבר שבר כוזיבא משיח, ולדברי הרמב"ם (הלכות מלכים יא, ג) כך סברו גם כל חכמי דורו. אך לאחר שנוכחו בהריגת דודו שלא כדין שלא מתקיים בו וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' – וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים, הבינו שאינו משיח. ועל מעשיו ראוי הוא למיתה. ואמר רבן שמעון בן גמליאל בכמה מקומות: "כל מקום שנתנו חכמים עיניהם - או מיתה או עוני". וכך היה שמת על ידי נחש.
כיוצא בדבר מצינו בחכמי דורו של שמעון בן שטח.
האם ינאי מלכא הרגם, כאמור במסכת ברכות דף מח ע"א: "ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי, ומדקטל להו לרבנן - לא הוה ליה איניש לברוכי להו". במסכת סוטה דף מז ע"א: "כדהוה קא קטיל ינאי מלכא לרבנן". ובמסכת סנהדרין דף קז ע"ב: "כדקטלינהו ינאי מלכא לרבנן".
או שגבריאל הרגם בהוראת שמעון בן שטח, כאמור במסכת סנהדרין דף יט ע"א-ע"ב: "עבדיה דינאי מלכא קטל נפשא, אמר להו שמעון בן שטח לחכמים... נפנה לימינו - כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו - וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם, יבא בעל מחשבות ויפרע מכם. מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע, ומתו".
אלא ששמעון בן שטח נתן בהם את עיניו, ובכך ייפה את כוחו של גבריאל, שחרבו היתה ינאי מלכא וחרב לוחמיו.
ורגלים לדבר שמשום אותו מעשה מתו, שהרי אמר רבי אלעזר במסכת סוטה דף מא ע"ב: כל "המחניף לחבירו - סוף נופל בידו". גירסה זו קשה, מה ענין נפילה ביד חבירו? ואמנם גירסת הילקוט שמעוני: (ירמיהו פרק כח רמז שח) "אמר רבי אלעזר כל המחניף לרשע סוף נופל בידו". וכך הגירסה במדרש עשרה הרוגי מלכות (אוצר המדרשים עמ' 442), ובמשנת רבי אליעזר פרשה יב הלשון: "המחניף לרשעים".
הדרינן לקמייתא.
רבי עקיבא לא חזר בו מעצם הקביעה שכסא דוד הוא כסא ה'. אלא רק חשש מההשלכה המוטעית על מלכות זמנו. היות שהתברר שאינה הולכת בדרך השכינה, ונכונה כלפיה הטענה: "עד מתי אתה עושה שכינה חול".
גם הראי"ה היטב חרה לו שהמזרחי בזמנו שם את עיקר תכלית פעילותו להקים מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם, בלא הצגת התכלית שיהיה ד' אחד ושמו אחד. לכן ניסה להקים תנועה חילופית את דגל ירושלים, ומטרתה שתקום: "מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד".
