הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"רב ותלמיד"

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

סנהדרין לו ע"א-ע"ב

 

אמר רב: שונה אדם לתלמידו, ודן עמו בדיני נפשות. 
מיתיבי: הטהרות והטמאות, 
האב ובנו, הרב ותלמידו - מונין להם שנים. 
דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות, קידוש החדש ועיבור שנה - 
אב ובנו, הרב ותלמידו אין מונין להן אלא אחד!
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לו עמוד ב
כי קאמר רב - כגון רב כהנא ורב אסי, דלגמריה דרב הוו צריכי, ולסבריה דרב לא הוו צריכי. 
 

מבנה הסוגיה:

1.

אמר רב: שונה אדם לתלמידו, ודן עמו בדיני נפשות.

בפשטות משמע, שרב פוסק שחכם ותלמידו נחשבים כשני דיינים.

2.
רש"י מסכת סנהדרין דף לו עמוד א:

"שונה אדם לתלמידו - ומראה לו פנים לזכות ולחובה בתוך הדין,
ודן עמו ונמנה עמו או לזכות או לחובה,
ומטין הדין על פי התלמיד כאחד מן הדיינין"

משמע מרש"י שהתלמיד נחשב כדיין לכל דבר ועניין: ללימוד צדדי הדין; דעת התלמיד נחשבת כדעה בפני עצמה; דעת התלמיד מצטרפת לסיכום הכללי ולהכרעה על פי דעת הרוב, בין לזכות בין לחובה.

2.1
יתכן שניתן להסיק מדברי רש"י, שהחידוש הוא, שאפילו שהתלמיד לומד מרבו את הנושא הנדון רק עתה, בכל אופן דעת התלמיד הינה שוות ערך לדעת רבו.

3.
המשך הגמרא:
הגמרא מקשה על רב:
בברייתא משמע שיש הבדל בי נושאים שונים:

3.1

מיתיבי: הטהרות והטמאות,
האב ובנו, הרב ותלמידו - מונין להם שנים.

דינו של "רב" לעיל בסעיף 1 תקף רק לגבי דיני טהרות וטמאות.

3.1.1
הנימוק לדין:
רש"י מסכת סנהדרין דף לו עמוד א:

הטמאות והטהרות - שהוראתן ביחיד ואין בהם מנין אלא אם כן חולקין וצריך לעמוד למנין, אם רבו הטמאין או המטהרין - מונין את האב ובנו, או את הרב ותלמידו בשנים,

לגבי הנושאים של טומאה וטהרה אין צורך ב"בית דין", וחכם יחיד רשאי לפסוק הלכה, ולכן אם יש מחלוקת בין חכמים הרי שפוסקים על פי דעת הרוב - רוב "רגיל". לעניין זה נחשבים גם התלמידים.

3.2

דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות, קידוש החדש ועיבור שנה -
אב ובנו, הרב ותלמידו אין מונין להן אלא אחד!

3.2.1
הנימוק לדין:
רש"י מסכת סנהדרין דף לו עמוד א:

אבל דיני ממונות ונפשות ומכות שמנין שלהם אף בתחילת הדין (ומן) +מסורת הש"ס: מן+ התורה, שזה צריך שלשה ודיני נפשות עשרים ושלשה,
וכן קידוש החודש שצריך שלשה דמשפט כתיב ביה (תהלים פא) כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב ומוקמינן ליה בקידוש החודש במסכת ראש השנה (כה, ב),
וכן עיבור השנה שצריך שלשה חמשה ושבעה,
אין האב ובנו כשרין זה עם זה, ולא הרב ותלמידו נמנין אלא אחד,
וסיפא דברייתא: לא ישב בצידו ואפילו שותק אלא יעמוד והולך לו.

בשאר נושאי ההלכה - שאינם טומאה וטהרה - נדרשת הכרעה של בית דין דווקא. [ראה הסבר בשוטנשטיין, הערות 34-35].
ואז הכלל הוא, ש"אין מונין להן אלא אחד",
וקשה על רב - לעיל בסעיף 1 - שלא הבדיל בין הנושאים השונים.

4.
הערה: בברייתא נאמר רק "מונין להן שנים", או "אין מונין להן אלא אחד", אבל אין התייחסות לכל הפרטים לעיל בסעיף 2 - "ומראה לו פנים לזכות ולחובה בתוך הדין, ודן עמו ונמנה עמו".

5
מתרצת הגמרא:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לו עמוד ב

כי קאמר רב - כגון רב כהנא ורב אסי, דלגמריה דרב הוו צריכי, ולסבריה דרב לא הוו צריכי.

הכלל הכללי של רב לעיל בסעיף 1 מדבר על תלמידים "גדולים" שלמדו מרבם "רק" את המסורת, אבל את הסברות והנימוקים אמרו לפי דעת עצמם. לכן, דעתם שוות ערך לדיין "רגיל" [לאבא ולרב].

5.1
רש"י מסכת סנהדרין דף לו עמוד ב:

כי קאמר רב - דתלמידו נמנה, לא אמר אלא כגון רב כהנא ורב אסי דלגמריה הוו צריכי למה ששמע מרבו, אבל לסבריה - למצוא ראיות וליישב הטעמים, - אינן צריכין,
הלכך גברא באפי נפשיה הוא, דאי משום גמרא דשמע מיניה כל ישראל נמי ממשה קבלו, ואין אלו טעמים הבנת לבו דנימא אם היתה חכמתו מפי רב אחר הוי אומר טעם אחר.

רש"י "מחדד" את האמור בסעיף 5:
תלמידים שאומרים את סברת עצמם נחשבים "גברא באפי נפשיה הוא", וגם אם היו שומעים את הנתונים ואת המסורת ואת הכללים מחכם אחר עדיין היו מסבירים כפי דעתם שלהם. שהרי לגבי לימוד המסורת "כל ישראל נמי ממשה קבלו"

6.
משמע שהברייתא מדברת על תלמיד "רגיל" שלומד מרבו גם את הסברות והנימוקים לדין מסויים.

7.
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק יא הלכה ז:

דיני ממונות וכן הטומאות וכן הטהרות האב ובנו הרב ותלמידו מונין אותן בשנים
ודיני נפשות ומכות וקדוש החדש ועיבור השנה אב ובנו או הרב ותלמידו מונין אותן באחד.

הרמב"ם גורס בברייתא ש"דיני ממונות" מובאים יחד עם הטהרות והטמאות - בסעיף 3.1 לעיל.

7.1
משמע בפרשנים שהרמב"ם סובר שבדיני ממונות גם יחיד כשר לדון, ולכן דומה לטהרות וטמאות. כנראה שהכוונה היא שדיין יחיד איננו ממש "בית דין".

8.
הרמב"ם פוסק גם את דינו של רב כפי תרוץ הגמרא:

רמב"ם הלכות סנהדרין פרק יא הלכה י:

תלמיד שהיה חכם ומבין והיה מחוסר קבלה הרי רבו מוסר לו הקבלה שהוא צריך לה בדין זה והוא דן עמו בדיני נפשות.

9.
לסיכום יותר מפורט:
שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יח סעיף ה

יח] הא דאמרינן בגמרא הרב ותלמידו אין מונים להם אלא אחד, היינו דוקא בשעה שמלמדו הרב הדין ועל פיו סומך,
ואפילו בכהאי גוונא אם הוא תלמיד כרב אמי ורב אסי דלגמריה דרב הוו צריכי ולסבריה לא הוו צריכי {יב} ח'] יכול ללמדו בשעת הדין ודן עמו.

9.1

אבל אם אין מלמדו בשעת הדין, אף על פי שהוא תלמידו, <י> מונים להם שנים,
רק שיהיה לו קצת סברא להבין, לישא וליתן.

גם אם מדובר בתלמיד "רגיל", אבל התלמיד לא למד את פרטי המקרה והדין, ולא דן יחד עם רבו הרי דעת התלמיד נחשבת כדעה עצמאית ו"מונים להם שנים".

הגה: יט] ט'] ה') ולענין איסור והיתר או דיני טומאה וטהרה, אפי' צריך לסברתיה מונים להם שנים (נ"י).

 

 10.
לפי כל האמור לעיל נראה לי שיש לדון ולחדש בשני הביטויים בש"ס:
א. "אמר רב... אמר רב..."
ב. "אמר רב... משום רב..."
כלומר, אם חכם אומר משהו משל רבותיו האם פוסקי ההלכה בגמרא צריכים למנות את שני החכמים כשתי דעות או רק כדעה אחת. וכל זה גם כשלא מדובר ממש בבית דין!!!

11.
אולי ניתן לומר שהביטוי "אמר רב... אמר רב..." מעיד על תלמיד "גדול" שאומר סברא מדעת עצמו ונמנה במניין נפרד מדעת רבו.

ואילו הביטוי השני "אמר רב... משום רב..." מעיד על כך שהתלמיד כפוף לגמרי לרבו - גם לגבי הסברות - ועל כן הוא לא ייחשב כדעה נפרדת מדעת רבו.

12.
ואולי ההבחנה לעיל היא הפוכה, שהרי פעמים רבות בש"ס מצינו שלגבי הביטוי "אמר רב... משום רב..." מדובר על פער של יותר מדור אחד בין שני החכמים, ואילו לגבי הביטוי "אמר רב... אמר רב..." מדובר בדרך כלל בפער של דור אחד בין הרב לתלמיד.

12.1
ונוכל להוסיף: פעמים רבות בש"ס חכם אמר הלכה בלי שמזכיר את רבו, ואומרים הפרשנים שגם במקרה כזה כנראה שהתלמיד כן אמר בשם רבו, אפילו אם שם רבו לא מוזכר באותה הלכה.
נוכל להסביר, שהכוונה היא, שבמקרה כזה התלמיד לא נזקק כלל לרבו [אפילו אם שמע ממנו את ההלכה] - כבסעיף 9.1.

13
לכאורה נראה שהכללים בסוגייתנו תקפים גם לגבי פוסקי כל הדורות.
ואלו דברי הרב ראובן מרגליות בספרו "מרגליות הים" עמ' ע"ו

וראה בבית יוסף, חושן משפט, סימן ע"ז, שהרא"ש והטור לא נחשבים רק כאחד, כיון שהטור נמשך תמיד אחרי שיטת הרא"ש...
ועבדא ידענא מגדולי האחרונים כשבא לפניהם שאלה בהיתר עגונה או להצטרף להיתר מאה רבנים אע"פי שהרב המציע בירר העניין על פי ההלכה השתדלו לחדש איזה דבר באותה הלכה ואם לא עלה בידם חידוש לא הצטרפו בחשבם עצמם כתלמידים שנמנים רק כשכל אחד מחדש טעם משלו ולא ייחשב רק ככרוך אחרי דברי המציע.

משמע מדבריו שאין הבדל בין מקרה שצריך בית דין למקרה שאין צריך בית דין.

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)