מניעים / רפי זברגר

סנהדרין לד ע"א

הקדמה

למדנו במשנה בתחילת הפרק כי המלמד זכות בדיני נפשות אינו יכול לחזור בו וללמד חובה לאחר מכן. כלומר, דיין שהתחיל ללמד זכות על הנידון בדיני נפשות, אינו יכול לשנות את דעתו וללמד עליו בהמשך חובה. 
רב סייג דין זה ואמר בתחילת הדף שלנו: אמר רב: לא שנו אלא בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין - מלמד זכות חוזר ומלמד חובה 
עסקנו בדברי רב במסגרת המאמר בדף ל''ב, שם אמרנו לפי פירוש רש''י, כי אנו מבקשים לדון ''להציל את הנידון'' ולכן כל עוד אנו בשלב הדיונים, מבקשים ''לחזק'' את הטוענים לזכות הנתבע, אבל אם כבר הגענו לשלב סופי של גמר דין, אין משמעות ל''חיזוק'' זה. 
הגמרא מנסה לדחות את דברי רב ממספר מקורות, אנו נתמקד במאמר זה באחד הדחיות:
תא שמע: שני סופרי הדיינין עומדין לפניהן, אחד מן הימין ואחד מן השמאל, וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין.
למדנו במשנה בדף לו: כי יש להעמיד שני סופרים מצידי הדיינים, אשר כותבים ומשכתבים את כל הנאמר במשך המשפט. הם מתעדים גם את הנאמר ע''י הדיינים אשר מזכים את הנתבע, וגם את הנאמר ע''י הדיינים המחייבים את הנתבע. ועתה דנה הגמרא ומנסה להבין את הצורך בתיעוד זה: 
בשלמא דברי המחייבין - למחר חזו טעמא אחרינא, ובעו למעבד הלנת דין. אלא דברי המזכין - מאי טעמא? לאו משום דאי חזו טעמא אחרינא לחובה לא משגחינן בהו? 
ניתן להבין את הצורך בתיעוד ובהסבר דעת הדיינים המחייבים, שהרי אמרנו לעיל, שאין לפסוק את הדין לחובה, באותו יום שטענו הדיינים את טענות החובה, אלא רק למחרת, כדי לעיין בטענות אלו שוב ושוב באותו לילה. לכן, אם טענו הדיינים טענת חובה מסוג X ביום אחד, ולמחרת טענו טענות חובה אחרות מסוג Y, יש לחכות עוד לילה נוסף כדי שהדיינים שוב יעיינו בטענות החדשות באותו לילה לבחון האם אמנם צודקות הן אם לאו. 
כל זה נכון בטענות חובה, אך בטענות לזכות, אמרנו שאין צורך בלילה נוסף כדי ''לחשוב'' עליהם, אלא ניתן לפסוק באותו יום לזכות הנתבע, אם כן, מדוע צריך לתעד את דעותיהם של הדיינים הפוסקים לזכות הנתבע?
על כך עונה הגמרא: לא, כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות. 
הצורך בשני סופרי הדיינין הוא מסיבה אחרת לגמרי: אם שני דיינים יגיעו לאותה מסקנה הלכתית, אך מקורן יהיה שונה, יש לפסול את אחד הדיינים (ולהחשיב אותו כאילו אמר ''איני יודע'' , שבמקרה זה אמרנו לעיל כי יש להוסיף עוד שני דיינים), כל זאת כיוון שיש לנו כלל בכל התורה כולה: לא ייתכן שישנם שני פסוקים, או שני מקורות המלמדים אותה הלכה, שכן, לצורך מה יש להביא את הפסוק השני, אם כבר למדנו הלכה זו מהפסוק הראשון. כדי לדעת אם שני דיינים למדו הלכה זהה משני מקורות שונים, סופרי הדיינים מתעדים את כל הנאמר במשפט. 
 

הנושא

הגמרא מנסה למצוא דוגמא לכך ששני מקראות מלמדים אותה הלכה, נתמקד בניסיון הראשון, אשר מביא רב זביד: 
כדתנן: מזבח מקדש את הראוי לו. רבי יהושע אומר: כל הראוי לאשים, אם עלה - לא ירד. שנאמר העלה על מוקדה, מה עולה שהיא ראויה לאשים אם עלתה לא תרד - אף כל שהוא ראוי לאשים אם עלה לא ירד. רבן גמליאל אומר: כל הראוי למזבח - אם עלה לא ירד, שנאמר היא העלה על מוקדה על המזבח, מה עולה שהיא ראויה לגבי מזבח - אם עלתה לא תרד, אף כל שהוא ראוי למזבח - אם עלה לא ירד. 
המשנה במסכת זבחים (פג.) קובעת בתחילתה: מזבח מקדש את הראוי לו. כלומר אם קרבן הראוי להקרבה על המזבח ''עלה'' על המזבח, הרי שקרבן זה ''מקודש'' ומוקרב בכל מקרה, גם אם אירע דבר מה הפוסל אותו בהמשך. 
נציג שתי דעות תנאים, הלומדים הלכה זו משני מקורות שונים:
רבי יהושע מכנה זאת ''ראוי לאישים'', כלומר ראוי להעלות את הקרבן על אש המזבח, והוא לומד זאת מהפסוק (ויקרא, ו', ב'): .. זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־ הַלַּ֙יְלָה֙ .. מן ההשוואה בין המילה הָעֹלָ֡ה למילה מוֹקְדָ֨ה (אש המזבח), וכך לומד רבי יהושע: כמו שבקרבן עולה, אם הקרבן כבר עלה על המזבח אינו יורד, אף שנפסל בהמשך, כך כל קרבן אחר, אם עלה על המזבח אינו יורד ממנו, למרות שנפסל. 
רבן גמליאל לכאורה מסכים לדעת רבי יהושע, כי יש להקריב את העולה על המזבח למרות שנפסל, אך לומד זאת מן המילים הִ֣וא הָעֹלָ֡ה (הפסוק לעיל). אם כן מצאנו לכאורה מקרה ובו יש דין אחד עם שני מקורות שונים מן התורה.  
 

מהו המסר?

אנו ''פוסלים'' דיין אחד, למרות שהדין שלו נכון, רק בגלל הסיבה לאורה פסק כפי שפסק. שני אנשים אומרים אותו דבר, את האחד נקבל ואת השני לא. אנו מתייחסים למניעים, למקורות ולתורה שבע''פ.
המסר של הדף הבא הוא להתייחס גם למחשבות של האדם, אך היום אנו לאו דווקא עוסקים במחשבות, אלא בהבנת המניעים, הסיבות וההסברים למקור הדברים. הבנתם המניעים תגרום להבנה טובה יותר של המעשים.
גם באבחון מעשים של ילדינו (ולא רק) אם נדע להבין גם את המניעים, הרי שנשכיל להתייחס בייתר דייקנות למעשים עצמם.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]