תיעול רצוי / רפי זברגר

סנהדרין לב ע"א

הקדמה

להיום אנו מתחילים פרק רביעי, פרק "אחד דיני ממונות". המשנה הראשונה משווה בין סדר דין של דיני ממונות לסדרי דין של דיני נפשות. בשניהם ''דורשים וחוקרים'' את העדים, אך ישנם הבדלים לא מעטים, כאשר הרעיון החורז את כולם: חיפוש זכות יתרה בדיני נפשות לעומת דיני ממונות. 
 

הנושא

נלמד הלכה אחת מתוך מגוון ההלכות המנויות במשנה: דיני ממונות - המלמד חובה מלמד זכות, והמלמד זכות מלמד חובה. דיני נפשות - המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות - אין יכול לחזור וללמד חובה. 
דין זה עוסק בשינוי דעותיהם של הדיינים תוך כדי הדיון המשפטי: אם אחד הדיינים הביע דעה המחייבת ואף טרח להביא ראיות לדבריו, יכול בהמשך לחזור בו ולהביע דעה המזכה. דין זה נכון גם בדיני נפשות וגם בדיני ממונות.
אבל אם התחיל הדיין בלימוד זכות, הרי שאם מדובר בדיני נפשות, אינו יכול לחזור ולהביע דעות מחייבות, בדיני ממונות רשאי לשנות את דעתו, ולצדד בצד המחייב. 
על פניו, נראה תמוה שהדיין אינו יכול לשנות דעתו, הרי אנו מבקשים להגיע לדין אמת, מדוע אם כן, אינו יכול הדיין לשנות את כיוון מחשבתו ולחייב את הזכאי לאחר שלמד עליו זכות? רש''י מרחיב ומסביר את העניין:
סברא היא, דבעינן והצילו ובגמרא (סנהדרין ל"ד, א') מוקים לה בשעת משא ומתן הוא דלא יחזור, דמתוך שאתה אומר לו שלא לחזור - הוא מחזר אחר ראיות להעמיד דבריו ושמא ימצא ראיות נכונות, אבל בשעת גמר דין שכבר חזר על כל צדדין ונראה לו שאין דבריו נכונים, חוזר ומלמד חובה. 
רש"י מחלק בין שני זמנים. ''בשעת משא ומתן'' בין הדיינים, כאשר הם מתחבטים כיצד לפסוק בנידון דנן, אנו שואפים כמה שיותר להציל את הנידון, ככתוב ''והצילו העדה''. בשלב זה, אם אחד הדיינים התחיל ללמד זכות על הנידון, אנו מבקשים ''לחזק'' כיוון זה, ולכן אנו ''לא מרשים'' לו לשנות כיוון, אוסרים עליו ללמד חובה על הנידון, ובכך אנו גורמים לדיין, לחפש עוד ועוד טענות וראיות לחיזוק הכיוון החיובי שלו. התנהלות זו מתבצעת אך ורק ''בשעת משא ומתן'', כאשר יש עוד סיכוי ''להציל'' את הנידון. בשעת גמר הדין, לאחר שכל אחד מהדיינים ''התאמץ'' לחתור לאמת ולחזק את דעתו, כאשר כמעט הכול סגור ונעול – אז אין צורך ''לחזק'' את הדיין בכיוונו, ולכן מותר לו בשלב זה גם לחזור מדעתו, למרות שהיא מחייבת את הנידון, בניגוד לדעתו הקודמת. 
 

מהו המסר?

למדנו היום ''לתעל'' את הדיין לכיוון שאנו מבקשים ומעוניינים. אנו ''מזהים'' את הדיין שכבר התחיל לטעון ''טענות מזכות'' ומבינים כי ''כוונתו טובה'', ולכן נעשה הכול שימשיך בדרכו זו לזכות את הנידון. בשלב זה של המשפט, אנו ''לא מרשים'' לאותו דיין לעשות ''אחורה פנה'' ולשנות כיוון לחיוב הזכאי, וגורמים לו ע''י כך, להמשיך ולחפש טיעונים לזיכוי הנידון. בשלב גמר הדין, עת הכול כבר סגור ונעול, כולם סיימו את מלאכת המחשבת של ''טעוני הדיינים'', בשלב זה אנו ''מרשים'' לדיין לחזור בו מדעתו הקודמת.
תיעול אנשים לכיוונים שאנו מבקשים לקבוע ,הינה טכניקה מצוינת בחינוך. נעשה כל מאמץ להביא את ילדינו ליעדים אותם אנו מחשיבים כטובים ורצויים. נגרום להם לרצות ולהגיע לאותם יעדים, ע''י סביבה אוהדת ותומכת לכיוון זה, ובכך נתעל ונכוון אותם אל אותם יעדים חינוכיים.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]