הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"תיובתא... והלכתא..."
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
סנהדרין כז ע"ב
מומר אוכל נבילות לתיאבון - דברי הכל פסול.
להכעיס, אביי אמר: פסול, רבא אמר: כשר.
אביי אמר: פסול, דהוה ליה רשע, ורחמנא אמר אל תשת רשע עד.
ורבא אמר: כשר, רשע דחמס בעינן...
מיתיבי: אל תשת רשע עד, אל תשת חמס עד - אלו גזלנין ומלוי רביות -
תיובתא דאביי! תיובתא.
נימא כתנאי: עד זומם פסול לכל התורה כולה, דברי רבי מאיר.
רבי יוסי אומר: במה דברים אמורים - שהוזם בדיני נפשות,
אבל הוזם בדיני ממונות - כשר לדיני נפשות.
נימא אביי כרבי מאיר, ורבא כרבי יוסי? ...
והלכתא כוותיה דאביי.
והא איתותב! -
ההיא רבי יוסי היא. -
ותיהוי נמי רבי יוסי, רבי מאיר ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי! -
שאני התם דסתם לן תנא כרבי מאיר.
מבנה הסוגיה:
ההסבר להלן הוא רק לגבי המבנה והמהלך של הסוגיה ולא של התוכן עצמו:
1.
מומר אוכל נבילות לתיאבון - דברי הכל פסול.
דין מוסכם
2.
מחלוקת בין אביי ורבא:
להכעיס, אביי אמר: פסול, רבא אמר: כשר.
אביי אמר: פסול, דהוה ליה רשע, ורחמנא אמר אל תשת רשע עד.
ורבא אמר: כשר, רשע דחמס בעינן.
3.
קושיה על רבא:
מיתיבי: אל תשת רשע עד, אל תשת חמס עד - אלו גזלנין ומועלין בשבועות.
3.1
הנחה במקרה שעליו מדברת הברייתא ומכך יש קושיה על רבא:
מאי לאו - אחד שבועת שוא ואחד שבועת ממון? -
3.2
הגמרא דוחה:
לא, אידי ואידי שבועת ממון.
ומאי שבועות - שבועות דעלמא.
4.
קושיה על אביי:
מיתיבי: אל תשת רשע עד, אל תשת חמס עד - אלו גזלנין ומלוי רביות -
7.
מסקנה:
תיובתא דאביי! תיובתא.
הקושיה לעיל מתקבלת באופן מוחלט נגד דינו של אביי [וממילא הלכה תהיה כרבא]!
8.
הגמרא מנסה לתלות את המחלוקת לעיל בין אביי ורבא במחלוקת תנאים:
נימא כתנאי: עד זומם פסול לכל התורה כולה, דברי רבי מאיר.
רבי יוסי אומר: במה דברים אמורים - שהוזם בדיני נפשות,
אבל הוזם בדיני ממונות - כשר לדיני נפשות.
8.1
והגמרא מפרטת מאד כאיזה תנא סובר כל אחר מהאמוראים
נימא אביי כרבי מאיר, ורבא כרבי יוסי?
אביי כרבי מאיר - דאמר: אמרינן מקולא לחומרא,
ורבא דאמר כרבי יוסי דאמר: מחומרא לקולא - אמרינן, מקולא לחומרא - לא אמרינן. -
הערה: ברוב המופעים בש"ס של "נימא כתנאי" ו"לימא כתנאי" אין הסבר מורחב כזה [מהווה הוכחה לכך שמדובר בתוספת מאוחרת - סבוראים?].
9.
הגמרא דוחה את הקשר לעיל:
לא,
אליבא דרבי יוסי, כולי עלמא לא פליגי,
דעת רבי יוסי מתאימה גם לדעת אביי
9.1
אביי ורבא חלוקים כיצד להסביר את דעת רבי מאיר
כי פליגי - אליבא דרבי מאיר.
אביי - כרבי מאיר,
ורבא: עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם אלא גבי עד זומם דממון, דרע לשמים ורע לבריות,
אבל הכא דרע לשמים ואין רע לבריות - לא.
10.
מסקנה:
והלכתא כוותיה דאביי.
הגמרא פוסקת כאביי בעניין של מומר להכעיס - "אביי אמר: פסול".
11.
מקשה הגמרא:
והא איתותב! -
הרי לעיל בסעיף 7 נקבע - כתוצאה מקושיה מברייתא - ששיטת אביי נדחתה - "תיובתא...תיובתא"!
12.
מיישבת הגמרא:
ההיא רבי יוסי היא. -
אחרי הדיון בסעיפים 8-9.1 ניתן לומר שהברייתא שמובאת לעיל בסעיף 4 מתאימה לדעת רבי יוסי בברייתא לעיל בסעיף 8. ואביי סובר כרבי מאיר שפוסלים גם מקל לחמור. כמובא לעיל בסעיף 9.1 - "אביי כרבי מאיר".
כנראה שהגמרא - סבוראים - ממשיכה לדון גם אחרי הקביעה של "תיובתא דאביי תיובתא" ובכל זאת קבעו "והלכתא כאביי" מסיבה אחרת - שדעתו כרבי מאיר בברייתא אחרת מזו שממנה הקשו "תיובתא" על אביי.
12.1
ראה דוגמא גם במסכת עירובין דף טז:
תיובתא והילכתא? –
הגמרא מדגישה את הסתירה בהכרעת המחלוקת: מצד אחד "תיובתא" נגד רב פפא, ומצד שני נקבעה הלכה כמותו.
אין, משום דדייקא מתניתין כוותיה, דתנן: לא יהיו פרצות יתירות על הבנין. הא כבנין - מותר.
13.
מקשה הגמרא:
ותיהוי נמי רבי יוסי, רבי מאיר ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי! -
מה בכך שאביי סובר כרבי מאיר, הרי באותה ברייתא רבי יוסי חולק על רבי מאיר, והכלל הוא שהלכה כרבי יוסי נגד רבי מאיר!
13.1
קצת קשה לי, שהרי רשאים אמוראים וסבוראים [וסתמא דגמרא] לקבוע הלכה כאביי למרות שהוא סובר כרבי מאיר, מפני שהכלל המקובל הוא, שפסיקה ספציפית ונקודתית מפורשת גוברת על כללי פסיקה.
14.
עונה הגמרא:
שאני התם דסתם לן תנא כרבי מאיר.
בברייתא שבה נחלקו רבי מאיר ורבי יוסי הלכה צריכה להיות כרבי מאיר בגלל שיש "סתם משנה" כמותו, והכלל הוא "הלכה כסתם משנה" נגד חכם יחיד. ובודאי שכך במקרה שאותו חכם מובא רק בברייתא שחולק על המשנה!
הערה: אבל יש מי שאומר שאם רבי יוסי מובא במשנה מסויימת יתכן שהלכה כמותו גם נגד סתם משנה.
15.
והגמרא מאריכה מאד בחיפוש אחרי משנה שהיא "סתם משנה" שמשמע ממנה כרבי מאיר, שהחשוד על הממון פסול אף לנפשות - כרבי מאיר וכאביי!
15.1
למעשה יוצא שהלכה כאביי לא בגלל שהוא סובר כרבי מאיר, אלא בגלל שיש "סתם משנה" כמותו [מתוך דיוק].
16.
אין ספק שאריכות הדיון כאן מעידה על עריכת הסוגיה, באופן שכל שלב בסוגיה נדון בתקופה שונה.
כל השאלה היא אם הדיון בסוגייתנו ערוך לפי סדר כרונולוגי-היסטורי].
17.
עניין זה של מומר נכלל ברשימת ההלכות שבהן נקבעה הלכה כאביי נגד רבא - "הלכה כאביי ביע"ל קג"ם" [מ=מומר].
18
ראה בהרחבה על הכלל של "הלכתא כאביי ביע"ל קג"ם", אצל הרב זיני, "רבנן סבוראי", עמדים 347-366. ובפרט לגבי סוגייתנו, שם, עמודים 356-357.
19.
תוספת:
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תה:
לימא כתנאי, מצינו דקאמר בתר דאסיק בתיובתא, כ"כ מוהריק"א בכלליו דף צ"ו ע"א בשם תוספות דפרק הפרה [דף] מ"ז א' שכתבו אע"ג דאמר בתר הכי לימא תנאי היא כן דרך הגמרא כשאין הדבר עיקר אומר תיובתא אע"ג שיכול למצוא תנאי דפליגי כדאשכחן בהניזקין [גיטין דף נג] נ"ג דמסיק תיובתא במ"ד דהיזק שאינו ניכר ובתר הכי קאמר לימא תנאי היא וכן כתבו עוד בפרק הנשרפין [סנהדרין דף פ] פ' ב' ויש כיוצא בזה בפרק כיצד מערימין [דף] כ"ה ב' גבי שיירי משוייר וכ"כ הרמב"ן בפרק אלו טריפות דכל כי האי גוונא הוי כעין תיובתא והלכתא או תיובתא ואיבעית אימא אלו דבריו ז"ל ואיכא למילף מדבריהם דהיכא דקאמר תיובתא אע"ג דאמר בתר הכי לימא כתנאי לאו כלום הוא,
ולי המך קשה שהרי כתבו התוספות גופייהו בפרק פרת חטאת [דף] קי"ד א' ד"ה וקסבר וז"ל וא"ת ולוקמא נמי הכא כמ"ד במעי אמן הן קדושים וכגון שהקדיש בהמה מעוברת ושייר העובר כרבי יוחנן דאמר בפרק כיצד מערימין אם שייר משוייר ועשה העובר אתנן ומחיר ואח"כ הקדישן ואף על גב דרבי יוחנן איתותב התם הא לבסוף מסיק כתנאי עכ"ל,
אלמא כיון דמסיק כתנאי אמרינן שכך הלכה וזה הוי הפך מ"ש בפרק הפרה דלעיל וכעת לא ידעתי מה אומר ויש לי תימא על מוהריק"א ומוהרש"א שלא הרגישו בזה:
מדבריו משמע שלפעמים, גם אחרי שהגמרא מסיימת ב"תיובתא" הדיון לא מסתיים והגמרא ממשיכה ואומרת "לימא כתנאי" כלומר, לפי הסבר אחד – משמעות הביטוי "לימא כתנאי" - זוהי קושיה נוספת, ולפי הסבר אחר – משמעות הביטוי "לימא כתנאי" - זה מעין אופציה שאותו אמורא סובר כאחד התנאים, וממילא ה"תיובתא" מתבטלת.
בסוף דבריו ה"יד מלאכי" אומר, שאם אחרי "תיובתא" הגמרא אומרת "כתנאי" – סימן שההלכה תהיה כאותה דעה שעליה הוקשה - "איתותב" - היתה עליו "תיובתא".
