פירגון / רפי זברגר
סנהדרין כד ע"א
הקדמה
על דינו של רבי מאיר שלמדנו במשנה בדף כ''ג: זה פוסל עדיו של זה, וזה פוסל עדיו של זה, אמר ריש לקיש בגמרא (כ''ג.): פה קדוש יאמר דבר זה? כלומר, האם ייתכן שרבי מאיר, אשר ריש לקיש מגדירו כ''אדם קדוש'' יאמר כי בעל דין יכול לפסול שני עדים שהביא בעל דין השני? אלא עונה הגמרא ומתקנת את לשון המשנה: תני - עדו.
כלומר, מדובר שבעל הדין פוסל רק עד אחד ולא שני עדים. [הסברנו בדף הקודם את אחד ההסברים לדברי רבי מאיר].
הנושא
הגמרא דנה בביטוי שהשתמש ריש לקיש ביחס לרבי מאיר: פה קדוש. תמהה הגמרא על דברי ריש לקיש אלו ושואלת על פי דברי עולא אשר אמר: הרואה את ריש לקיש בבית המדרש כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה.
הביטוי עוקר הרים וטוחנן זה בזה מבטא גדלות רצינית מאוד בתורה. אם כן, שואלת הגמרא: כיצד מתייחס ריש לקיש לרבי מאיר שהוא פה קדוש אם הוא בעצמו היה עוקר הרים וטוחנן זה בזה?
הגמרא עונה שתי תשובות לשאלה זו על ביטויו של ריש לקיש.
1. אמר רבינא: והלא כל הרואה רבי מאיר בבית המדרש כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה!
רבינא טוען כי גדלותו של רבי מאיר הייתה גדולה יותר מזו של ריש לקיש. שהרי ריש לקיש היה ''עוקר הרים וטוחנן'', ואילו רבי מאיר היה ''עוקר הרי הרים וטוחנן''. לאור זאת ברור מדוע ריש לקיש מתייחס לרבי מאיר בכבוד ובענווה.
2. הכי קאמר: בא וראה כמה מחבבין זה את זה.
ריש לקיש התייחס בכבוד רב כל כך לרבי מאיר למרות גדולתו של ריש לקיש, כיוון שבארץ ישראל היו מחבבין אחד את השני. עקב כך, הרגיש ריש לקיש חפשי, לברך ולתאר כל אחד, ובוודאי את רבי מאיר.
הגמרא מוכיחה מסיפור נוסף, המעיד כי אמנם בארץ ישראל חיבבו אחד את השני.
מהו המסר?
במילים של היום נכנה התנהגות זו ''פירגון''. ריש לקיש פירגן לרבי מאיר, ללא שום היסוס. גם אם היה יותר גדול מרבי מאיר (לפי ההסבר השני לעיל) "אינו חושב פעמיים" ומפרגן לרבי מאיר.
מסר יפה זה, מלמד גם אותנו לפרגן. בראש ובראשונה לפרגן לבן/בת הזוג. לאחר מכן, לא להתבייש לפרגן, פעם אחר פעם לילדים. להקרין בפניהם כמה הם חשובים ויקרים לנו, ומעשיהם טובים ורצויים לנו. לא משנה אם כבר עשינו זאת בעבר, אנו בשלנו – נחזור ונפרגן שוב ושוב.
כמו כן, בכל מסגרות החיים שלנו, בו אנו נמצאים בקשר עם בן אדם אחר, ניתן ורצוי לפרגן.
המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]
