שלשה רועי בקר וסימני הגאולה
סנהדרין יח ע"ב
"הנך שלשה רועי בקר דהוו קיימי, ושמעינהו רבנן דקאמרי:
חד אמר: אם בכיר ולקיש כחדא יינץ (רש"י: אם יהא חום בקרקע ויצמח זרע הבכיר והאפילה יחד, חיטין שנזרעו בראש החודש והשעורין שנזרעו עכשיו) - דין הוא אדר (זהו אדר), ואם לאו - לית דין אדר.
וחד אמר: אם תור בצפר בתלג ימות (אם בבקר יהא קור חזק עד שיהא השור קרוב למות מחמת הצינה), ובטיהרא בטול תאינה ידמוך (ובצהרים יגדל כח החום עד שיהא השור מיצל בצל התאנה מחמת החום), ישלח משכיה (ויפשיט עורו, כלומר יתחכך בתאינה מחמת החום) - דין הוא אדר, ואם לאו - לית דין אדר.
וחד אמר: אם קידום תקיף לחדא יהא, יפח בלועך נפיק לקיבליה (אם כבר תשש כח החורף כל כך שכשיהא רוח מזרחית חזקה מאד [והיא מביאה צינה], ואתה מנשב בפיך ויוצא לקראתה ונפיחתך קשה מן הרוח [ומחממתה]) - דין הוא אדר, ואם לאו - לית דין אדר.
ועברוה רבנן לההיא שתא".
בספר מאור ושמש (פרשת שקלים ד"ה בגמרא סנהדרין) כתב על אגדתא זו: "ובודאי כל דברי רבותינו חז"ל באגדתא הם סודות נוראים ובודאי גם בכאן יש רמיזא דחכמתא".
יש ג' שלבים בגאולה: שבט, אדר, וניסן:
שבט, בו ראש השנה לאילנות, שלב ההנצה. וכלשון שכתב אור החיים הקדוש על שנת ה' ת"ק: (במדבר כו, יט; ובדומה בויקרא ו, ב) "ויתחילו ניצוצי גילוי הגאולה בהתחלת חמש מאות הבאים לשלום".
אדר, מגילת אסתר – גילוי ההסתר, גאולה מוסתרת בדרך הטבע. וכאמרם "אסתר מן התורה מנין? וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר [פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא]" (חולין דף קלט ע"ב).
ניסן, מלשון נס, גאולה ניסית וגלויה. כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת (מיכה ז, טו).
גאולה ניסית אינה זקוקה לסימנים. אך גאולה טבעית לא ברור אמתי היא מתחילה והגלות מסתיימת. ואותם שלשה רועי בקר ביארו את סימני גאולה זו – מהו אדר. וכך דבריהם:
שִׁירָה חֲדָשָׁה שִׁבְּחוּ גְאוּלִים, לעתיד יתקיים הכתוב: שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ. אך לא חדש האסור מהתורה, אלא חדש המושתת על קדושת הישן, כדברי הראי"ה: "הישן יתחדש, והחדש יתקדש". וזהו שאמר הרועה הראשון "אם בכיר ולקיש כחדא יינץ, דין הוא אדר", בכיר זה הישן. לקיש זה החדש. וכששניהם צומחים משולבים יחד כאחד, זו גאולת אדר.
וכך הם גם דברי הרועה השלישי: שאם כח נשיבת הפה של עתה, שקולה כנגד נשיבת רוח הקדים, כלומר שמימי קדם, זו גאולת אדר.
אמרו במסכת שבת דף קלח ע"ב: "כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל". אך מבואר שם בהמשך: "רבי שמעון בן יוחי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר (דברים לא, כא) כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ. אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו - שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד".
כלומר שהגלות גורמת לכך שהתורה תשתכח מישראל עד שלא ימצאו הלכה ברורה במקום אחד, ופיסות מהאמת מפוזרות בכל התורה. כמו שאמרו (סנהדרין דף צז ע"א) "תניא, רבי יהודה אומר: דור שבן דוד בא בו... והאמת נעדרת. שנאמר (ישעיהו נט, טו) וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת. מאי ותהי האמת נעדרת אמרי דבי רב: מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה". ובירושלמי (ראש השנה פרק ג הלכה ה) "תני בשם רבי נחמיה, הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ, דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר".
וכיון ששכחום בגלות, בזמן הגאולה הדור קבלוה, חזרו ויסדום. וכמו עתניאל בן קנז שהחזיר מתוך פלפולו שלש מאות הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה (תמורה דף טז ע"א). וכדברי רבי חנינא (כתובות דף קג ע"ב; בבא מציעא דף פה ע"ב) "חס וחלילה, אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי", שיקשה ממקום אחד על מקום אחר, ומתוך הישוב תעלה ההלכה בשלימותה.
ולכך מרמזים דברי הרועה השני.
השור הוא רמז עבור "חבילות של משנה", כדלקמן: (סנהדרין דף מב ע"א) "אמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: במי אתה מוצא מלחמתה של תורה - במי שיש בידו חבילות של משנה, קרי רב יוסף אנפשיה: (משלי יד, ד) וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר".
ומתוך אותן חבילות של משנה נעשה הליקוט של האמת הנעדרת, תרתי משמע. מלשון העדר ומלשון עדרים.
וכאשר אותן ההלכות שעקב צינת הגלות נדמות לקפואות ושכוחות מלב, מתחילות להפשיר ולהתלבן לאשורן בכל חילוקיהם, על ידי השוואת אותן חבילות של משנה – זו גאולת אדר. ומלאכה זו נעשית בידי אותם המכונים רועי בקר.
וזהו שאמר בן הרכינס לרבי עקיבא (יבמות דף טז ע"א) "אתה הוא עקיבא, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? אשריך שזכית לשם, ועדיין לא הגעת לרועי בקר". שמך עקיבא מלשון 'עקב בא', אולם אותה אחרית הימים טרם באה. ולכן טרם הגעת למעלת מביאי הגאולה ומבשריה. וכדברי הירושלמי (תעניות פרק ד הלכה ה) "רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא. אמר ליה רבי יוחנן בן תורתא: עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא".
