דַּבָּר אֶחָד לַדּוֹר
סנהדרין ח ע"א
"כתיב (דברים לא, ז) כִּי אַתָּה תָּבוֹא [אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם], וכתיב (דברים לא, כג) כִּי אַתָּה תָּבִיא [אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם], אמר רבי יוחנן: אמר לו משה ליהושע: אתה והזקנים שבדור עמהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: טול מקל, והך על קדקדם, - דַּבָּר אֶחָד לַדּוֹר וְאֵין שְׁנֵי דַּבָּרִין לַדּוֹר".
פירש רש"י:
"כי אתה תבוא את העם - משמע, גם אתה כאחד מהן.
כי אתה תביא - משמע (לשון) שררה נוהג עליהן.
משה אמר לו זקנים שבדור עמהם - על פיהם עשה מעשה, ולא תשתרר עליהם, דההוא קרא דכי אתה תבוא - משה אמרו, כדכתיב ביה אל הארץ אשר נשבע ה' וגו', ובמקרא דכי אתה תביא כתיב אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם וגו' - אלמא דהקדוש ברוך הוא בעצמו אמרו.
דַּבָּר אחד - מנהיג אחד".
פירוש: תָּבוֹא – עמם. תָּבִיא – אותם.
וקשה,
א. היות שודאי שהוראת ה' היא הנכונה, למה נכתבה גם הוראת משה השגויה הסותרת אותה?
ב. כיצד זה טעה משה בהוראתו?
ג. אמרו לקמן בדף יא ע"א: תא חזי מאי איכא בין תקיפאי קדמאי לעינוותני בתראי, שרבן גמליאל כתב באיגרתו "ושפרא מילתא באנפאי ובאנפי חביריי", ואילו רבן שמעון בן גמליאל כתב: "ושפרת מילתא באנפאי". משמעות הדברים ששבח הוא להתחשב בדעת שאר זקנים. וזו בדיוק היתה הוראת משה רבינו ראש וראשון לעינוותני קדמאי, ככתוב (במדבר יב, ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, שכך גופא ציוה: "אתה והזקנים שבדור עמהם". ומשמע שהוראת משה דוקא כן נתקבלה!
ד. הלא גם ה' צוה את משה בתחילת פרשת ואתחנן: (דברים ג, כח) וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה. הוּא יַעֲבֹר, ולא יַעֲבִיר. מכאן שכשציוה משה כִּי אַתָּה תָּבוֹא – עשה רק את מצות ה' אליו!
אלא שמשה אמת והוראתו אמת, וצדק בענוותנותו, "שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל" (שמות רבה פרשה ג, ח; תנחומא שמות כט). וכך נצטוה לעשות גם משה עצמו: (שמות ג, טז) לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וכך נהגו חכמים: "רב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה, מיכניף ומייתי עשרה רבנן מבי רב. אמר: כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא. רב אשי, כי הוה אתי טריפתא לקמיה מכניף ומייתי להו לכולהו טבחי דמתא מחסיא, אמר: כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא" (סנהדרין דף ז ע"ב; הוריות דף ג ע"ב).
אך במה דברים אמורים, במשה עצמו שהיו החכמים מאמינים בו, ככתוב (שמות יד, לא) וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ, וכפופים היו לו, כי ממנו נסמכו. אולם ביהושע דעתם גסה היתה עליהם, שהרי נסמך על ידי משה כמותם. ואמר החכם: (משלי כח, ב) בְּפֶשַׁע אֶרֶץ רַבִּים שָׂרֶיהָ.
לכן נצרך יהושע נוסף לעצת משה הנכונה, גם לעצה נוספת, מפי היחיד ומיוחד העליון על כל העליונים. שגם יקפיד שהזקנים שעמו יהיו סרים למשמעתו, כדי שתהיה "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (מסכת ברכות דף נח ע"א), דַּבָּר אֶחָד לַדּוֹר וְאֵין שְׁנֵי דַּבָּרִין לַדּוֹר – לא רק בדורו של משה אלא בכל דור ודור.
הבדל נוסף קיים בין אותן שתי הדרכות:
בציווי הראשון מודגש שהיה לעיני כל ישראל: (דברים לא, ז-ח) וַיִּקְרָא משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. וַה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת. בכך חיזק משה גם את העם עם יהושע, וגם יִפָּה את כוחו של יהושע בשליחותו וְיִדַּע בה את העם.
ובהמשך הפרשה כתוב: (דברים לא, כב-כד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ. וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם. כמו שאמרו: (מכות דף כד ע"א; הוריות דף ח ע"א) "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" – שהרי בשונה משאר הדברות, דברות אלו נאמרו בגוף ראשון: אנכי, על פָּנָי; כך דקדק רבי יוחנן מלשון אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי שה' הוא שצוה. שהרי כתוב וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן ולא כתוב מי צוה. מצד שני, מהפסוק שלפני כן וגם מהפסוק שאחרי כן משמע שמשה המוזכר שם הוא שצוה. אלא שאלו היו דברי ה' שנאמרו מגרונו של משה. עוד משמע בפסוקים אלו שציווי זה לא נאמר לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל כציווי הראשון. סיבה לכך ככתוב: (שמות כ, טז) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת. מסוגלים היו לשמוע רק את דברי משה בשם עצמו כפי שנאמרו בדברות האחרונות, כגון: (שמות כ, ז) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. ולא כאשר שהשכינה מדברת מתוך פי הצדיקים.
כדוגמת ההבדל שבין ההדרכות האמור לעיל מצינו בעצת הזקנים לרחבעם:
עצת הזקנים לרחבעם היתה: (מלכים א יב, ז) אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים. ואילו עצת הילדים השגויה היתה: (מלכים א יב, י-יא) כֹּה תֹאמַר לָעָם הַזֶּה... אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.
וכן עצת משה ליהושע "אתה והזקנים שבדור עמהם" נאמרה לעיני כל ישראל, משום שאת זאת אמורים הם לשמוע – אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה. אך עצת ה' "טול מקל, והך על קדקדם" לא נאמרה לעיני כל ישראל, כי נכון יהיה לקיימה רק לאחר שתתבסס מלכותו ויתקיים: וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים.
