שרשרת הדורות / רפי זברגר

סנהדרין יג ע"ב - יד ע''א

הקדמה

למדנו במשנה הראשונה במסכת: סמיכת זקנים בשלשה. הסברנו במשנה כי מדובר בנושא סמיכת הזקנים על ''פר העלם דבר של ציבור''. זהו קרבן הבא לכפר על עבירה אשר חטאו רוב ישראל בעקבות פסק דין מוטעה של בית הדין. על קרבן זה הנקרא ''העלם דבר של ציבור'' (נעלמה הלכה מהציבור) סומכים זקני ישראל את ידיהם. 
הגמרא מרחיבה את הנושא ומלמדת אותנו דין סמיכה נוסף. 
 

הנושא

תנא: סמיכה וסמיכת זקנים בשלשה. מאי סמיכה ומאי סמיכת זקנים? אמר רבי יוחנן: מיסמך סבי. 
ישנה סמיכה נוספת הנקראת ''סמיכה'' ללא תוספת, אשר משמעותו, הקניית סמכות לחכם הנסמך, ולאחר הסמיכה ייקרא ''רבי'' ויוכל לדון דיני קנסות. 
שואל רב אחא בנו של רבא את רב אשי: בידא ממש סמכין ליה? 
האם יש השוואה בין שתי הסמיכות, וכשם שסומכים הזקנים את ''פר העלם דבר של ציבור'' בידיהם על ראש הפר, גם סמיכת רבנים תהיה דומה, או שמא ''סמיכת רבנים'' מתבצעת באופן שונה?
ענה לו רב אשי: אמר ליה: סמכין ליה בשמא, קרי ליה רבי, ויהבי ליה רשותא למידן דיני קנסות. 
סמיכת רבנים, אומר רב אשי, שונה לחלוטין. הרב הסומך אומר לנסמך "הרי אתה סמוך'' ומעתה תיקרא ''רבי''. משמעות סמיכה זו כאמור לעיל: אפשרות לדון בדיני קנסות. 
מקשה הגמרא מתוך סיפור אשר נציג מיד, כי לכאורה אפשר לסמוך גם ביחיד, ומדוע חייבה התוספתא שלשה דיינים?
''סיפורנו'' סופר על ידי רב יהודה בשם רב:
ברם, זכור אותו האיש לטוב, ורבי יהודה בן בבא שמו, שאילמלא הוא נשתכחו דיני קנסות מישראל. 
אומרת הגמרא, כי רבי יהודה בן בבא עשה מעשה אשר גרם לכך שלא ישתכחו דיני קנסות בעם ישראל. 
מיד שואלת הגמרא: מה הבעיה אם נשתכחו, אפשר ללמוד אותם מחדש? אלא עונה הגמרא ומספרת: 
אלא: בטלו דיני קנסות מישראל. שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל, שכל הסומך - יהרג, וכל הנסמך - יהרג, ועיר שסומכין בה - תיחרב, ותחומין שסומכין בהן - יעקרו. 
מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם. וסמך שם חמשה זקנים, ואלו הן: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי שמעון, ורבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע. רב אויא מוסיף: אף רבי נחמיה. 
היה מצב חירום בארץ ישראל, ושליטי הארץ גזרו גזרות קשות, במטרה להכחיד את תורת ישראל. 
הם אסרו להסמיך חכמים חדשים, ביודעם שכך הם גודעים ערוץ מאוד חשוב במסורת ישראל שעברה ממשה רבינו עד לאותם ימים. קבעו שהסומך והנסמך ייהרגו, וכן העיר בה יסמכו תיחרב, היא ותחומה (אלפיים אמה מסביבה).
הלך רב יהודה בן בבא, וישב במקום שאין אפשרות לייחס לה קרבה לעיר או לתחומי העיר וסמך שם חמישה זקנים, אשר היוו את דור ההמשך, כדי שלא יתבטלו דיני קנסות בישראל. 
כיון שהכירו אויביהם בהן אמר להן: בניי, רוצו! אמרו לו: רבי, מה תהא עליך? - אמר להן: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים. אמרו: לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות של ברזל, ועשאוהו ככברה. 
הגמרא ממשיכה לספר כי הם ראו מרחוק את ''האויבים'', ואז רבי יהודה בן בבא ציווה עליהם לעזוב את המקום ולרוץ משם. הם דאגו לשלומו של רבי יהודה, אך הוא האיץ בהם לברוח ולהשאירו שם. ואמנם, חיילי רומי הרגו אותו באכזריות רבה, ע''י נעיצת שלוש מאות חניתות של ברזל בגופו!
מתוך סיפור ''חזק'' ומזעזע זה, אנו למדים לכאורה, כי ניתן לסמוך ע''י חכם אחד (רבי יהודה) ואין צורך בשלשה דיינים עונה הגמרא: רבי יהודה בן בבא אחריני הוו בהדיה, והאי דלא חשיב להו - משום כבודו דרבי יהודה בן בבא.
באמת, היו בקרבתו של רבי יהודה עוד שני חכמים, ''פחות חשובים'', אשר היוו יחדיו שלושה דיינים לסמיכה, אך לא הזכירו אותם, משום כבודו של רבי יהודה בן בבא. 
 

מהו המסר?

הניסיונות להמשיך את מסורת ההסמכה, גם בזמנים קשים מאוד, מלמדת על החשיבות העצומה שחכמים ייחסו לה.
"שרשרת הדורות" באה לידי ביטוי גם ב"העברת המקל מאב לבנו", וכמובן בהקניית ידע, והנחלת התבונה להבין דבר מתוך דבר, תוך רצון עז להמשיך את המסורת ולהנחילה לדורות הבאים.
סמיכת חכמים הינה דוגמא מצוינת למסורת עתיקת יומין, אשר החלה ממשה רבינו, ונמשכה במהלך דורות רבים. היום לצערנו אין דיינים סמוכים, אך ישנה שאיפה וכמיהה לחדש ימינו כקדם. [היו תקופות מסוימות בהם ניסו לחדש את הסמיכה, אך ללא הצלחה].
המשפחתיות, הסעודות המשותפות, הלימוד ב''חברותא בין דורית'', העברת המסורת וההמשכיות, הינם מאדני היסוד של היהדות. הברכה שאבא מברך את ילדיו מידי שבת בשבתו, מעבירה גם היא מסר של קשר משפחתי איתן, והקרנת העוצמה בין הדורות.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]