מניעת בושה / רפי זברגר

סנהדרין י ע''ב - יא ע"א

הקדמה

למדנו בדף הקודם על מספר הדיינים הצריכים לדון בהחלטה על עיבור השנה (תוספת חודש אדר בשנה מעוברת).
בסוף הדף הבאנו ברייתא אשר ממשיכה גם בדף שלנו, העוסקת בדיני עיבור וממנו נלמד מסר חשוב מאוד. 
 

הנושא

אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה.
אומרת הברייתא כי כדי לכנס דיינים לעיבור השנה, יש לקבוע מי הדיינים ערב לפני כן ולזמנם לדיון זה. 
מעשה היה ברבן גמליאל הנשיא, אשר ביקש בערב לכנס שבעה דיינים לעלייה, שם ידונו למחרת בנושא עיבור השנה.
בהגיעו למקום מצא שמונה דיינים. אמר: מי הוא שעלה שלא ברשות? ירד! עמד שמואל הקטן ואמר: אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי, אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי.
רבן גמליאל ביקש כי ''הדיין השמיני'', ירד מן העלייה. "שמואל הקטן" קם ואמר כי הוא הדיין השמיני, וכי לא בא לפה כדיין, אלא כ''צופה'' מן הצד ללמוד כיצד פוסקים הדיינים את עיבור השנה. 
אמר לו: שב בני, שב. ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא אמרו חכמים: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. ענה לו רבן גמליאל, אתה יכול להישאר לשבת. בכל מקרה, אין ספק שאתה ראוי להיות דיין, אומר רבן גמליאל, אלא שיש ''דין זימון'' כפי שלמדנו קודם, ולכן, אם לא זומנת אמש, אינך יכול להצטרף למניין הדיינים. 
מסיימת הגמרא את הסיפור במסר חשוב: ולא שמואל הקטן הוה, אלא איניש אחרינא, ומחמת כיסופא הוא דעבד.
באמת, לא שמואל היה הדיין השמיני. כל מטרתו הייתה שלא לבייש את הדיין אשר באמת עלה, למרות שלא זומן!
מובא מקרה נוסף, עם מסר דומה: כי הא דיתיב רבי וקא דריש, והריח ריח שום, אמר: מי שאכל שום - יצא!
עמד רבי חייא ויצא. עמדו כולן ויצאו. רבי יהודה הנשיא העביר שיעור בפני תלמידיו, והריח באוויר ריח שום. ביקש מהם, שהתלמיד שאכל שום יעזוב את השיעור [צריך להבין את בקשתו של רבי, אבל לא נתייחס לכך במסגרת מאמר זה]. רבי חייא קם ויצא, לאחריו יצאו כל שאר התלמידים. 
בשחר מצאו רבי שמעון ברבי לרבי חייא, אמר ליה: אתה הוא שציערת לאבא? אמר לו: לא תהא כזאת בישראל!
בבקר למחרת, שאל רבי שמעון, בנו של רבי את רבי חייא, האם הוא זה שציער את אביו [אכל שום לפני השיעור]?
ענה לו רבי חייא: חס ושלום, אני אף פעם לא הייתי עושה כך. שוב אנו רואים כי רבי חייא יצא כדי לא לבייש את החכם שבאמת אכל שום.
 

מהו המסר?

הגמרא מביאה דוגמאות נוספות, חלקן מן התנ''ך, אשר מלמדים אותנו, עד כמה צריך להשתדל ולהימנע מלגרום בושתו של חבר.
שמואל הקטן ורבי חייא בסיפורים לעיל היו מוכנים לבייש את עצמם, רק כדי שלא תיגרם בושה לאדם אחר. זוהי כמובן מידת חסידות, אולי אפילו אצילות, המקצינה את הדרישה מכל אחד מאיתנו, להשתדל מאוד לא לגרום צער ובושה לאדם אחר.
כבר הזכרנו מספר פעמים, וגם במסר של הדף הקודם, כי דרישה כזאת מוצבת גם בפני הורים כאשר הם משוחחים עם ילדיהם, או מענישים אותם. אין להורים שום היתר לבייש את ילדיהם. הם לא רכושם, למרות שהם ילדו אותם. לכל ילד יש נשמה משלו, וחייבים לדאוג לה, ובוודאי שלא לפגוע בה על ידי בושה וכלימה. ניתן ואף רצוי להעניש או להוכיח אותם, כפי הנדרש בכל מקרה ומקרה, אך לעשות זאת בשום שכל, תוך מתן כבוד והערכה לילד, גם אם חטא ועשה מעשה אשר לא ייעשה.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]