הלל תלמידו של עזרא
סנהדרין יא ע"א
"פעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריה ביריחו ונתנה עליהם בת קול מן השמים: יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה (כמשה רבינו), אלא שאין דורו זכאי לכך, נתנו חכמים את עיניהם בהלל הזקן. וכשמת אמרו עליו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא!
שוב פעם אחת היו מסובין בעליה ביבנה, ונתנה עליהם בת קול מן השמים: יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו זכאי לכך - נתנו חכמים את עיניהם בשמואל הקטן. וכשמת אמרו עליו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של הלל".
הסיפא מובנת. שמואל הקטן נקרא תלמידו של הלל, כי גם אצלו העידה בת קול שראוי שתשרה עליו שכינה. ועוד, שקראוהו הי עניו על שהקטין את עצמו במעשים דלעיל, וגם על הלל אמרו במסכת שבת דף ל ע"ב: "תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל", וכמעשים שם. ואמרו לבסוף: "ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה".
אבל הרישא צריכה ביאור, למה הלל תלמידו של עזרא דוקא?
אלא שמבואר הענין במסכת סוכה דף כ ע"א: "אמר ריש לקיש: הריני כפרת רבי חייא ובניו. שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה".
הלל הבבלי, כעזרא הסופר, עלה מבבל ויסד את התורה שנשתכחה מההמון, ונשתיירה רק אצל חכמים מועטים.
עזרא,
ככתוב: (נחמיה ח, ב-ח)
וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַיִּקְרָא בוֹ... וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹקִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא.
ובמסכת סנהדרין דף כא ע"ב:
"תניא, רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אילמלא (לא) קדמו משה. במשה הוא אומר (שמות יט, ג) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים, בעזרא הוא אומר (עזרא ז, ו) הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל, מה עלייה האמור כאן תורה - אף עלייה האמור להלן תורה. במשה הוא אומר (דברים ד, יד) וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, בעזרא הוא אומר (עזרא ז, י) כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרוֹשׁ אֶת תּוֹרַת ה' וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט. ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו - נשתנה על ידו הכתב".
הלל הבבלי,
במסכת פסחים דף סו ע"א:
"תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו".
זהו המקום היחיד בש"ס שהלל מכונה בו 'הבבלי', נוסף לגמרא במסכת סוכה, כי זה המעשה המראה שחזר ויסדה.
וכדברי רש"י בסוכה שם: "כשנשתכחה תורה מישראל - לא נשתכחה כולה קאמר, אלא הלכות שכוחות מבני בתירא שהיו ראשי ארץ ישראל, כדאמרינן בפסחים באלו דברים (סו, א)".
וכן בתלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק ו ה"א (ובילקוט שמעוני פרשת תזריע רמז תקנא)
"על שלשה דברים עלה הלל מבבל... על זה עלה הלל מבבל".
רבי חייא,
במסכת כתובות דף קג ע"ב: (ובבא מציעא דף פה ע"ב)
"א"ל רבי חייא: אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל, דאייתינא כיתנא ושדיינא, ומגדלנא נישבי וציידנא טביא, ומאכילנא בישרא ליתמי, ואריכנא מגילתא ממשכי דטביא, וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי, וכתיבנא חמשא חומשי לחמשא ינוקי, ומתנינא שיתא סידרי לשיתא ינוקי, לכל חד וחד אמרי ליה אתני סידרך לחברך. והיינו דאמר רבי: כמה גדולים מעשה חייא".
הרי שהיה מפיץ תורה שנשתכחה מהרבים. בשונה מרבי חנינא, שכוחו היה לחדש מפילפולו לחכמים את מה שנשכח מהם, כמבואר שם.
מה טעם ההדגשה בכל אלו, שהם עלו מבבל דוקא?
מבואר ברש"י בסוכה שם: "עלה הלל הבבלי - שמיום שגלה יכניה החרש והמסגר עמו, היתה ישיבה מצויה בבבל".
וקשה אם כן, הכיצד אמרו במסכת גיטין דף ו ע"א שבני בבל בקיאים היו בתורה כבני ארץ ישראל רק מכי אתא רב לבבל והקים את ישיבותיו? כך הקשו שם רש"י ועוד מפרשים.
אלא שהחרש והמסגר הם שמות בעלי מלאכה המעצבים בחומר, והם הכינוי לחכמים היודעים להרביץ תורה ברבים כגון עזרא הלל רבי חייא ובניו. ועדין יתכן שהיו זמנים בהם רבו תלמידים בארץ ישראל מבבבל, כאשר בבל לא היתה קרקע פוריה להרבצת תורת החרש והמסגר.
