ענישה מכובדת / רפי זברגר

סנהדרין י ע''א

הקדמה

למדנו במשנה הראשונה במסכת מחלוקת לגבי מספר הדיינים האמורים לפסוק דין מלקות. תנא קמא סובר כי מספיק שלושה דיינים, ורבי ישמעאל סובר כי צריך עשרים ושלושה דיינים. היום ננסה להסביר חלק מההסברים בשיטת רבי ישמעאל. 
 

הנושא

אמר אביי: אתיא, רשע, רשע מחייבי מיתות; כתיב הכא וְהָיָ֛ה אִם בִּ֥ן הַכּ֖וֹת הָרָשָׁ֑ע , וכתיב התם אֲשֶׁר ה֥וּא רָשָׁ֖ע לָמ֑וּת, מה להלן בעשרים ושלשה - אף כאן בעשרים ושלשה, 
אביי מסביר כי רבי ישמעאל למד גזירה שווה בין חייבי מלקות לחייב מיתה בית דין. בחיוב מלקות כתוב (דברים, כ''ה, ב'): וְהָיָ֛ה אִם בִּ֥ן הַכּ֖וֹת הָרָשָׁ֑ע וְהִפִּיל֤וֹ הַשֹּׁפֵט֙ וְהִכָּ֣הוּ לְפָנָ֔יו כְּדֵ֥י רִשְׁעָת֖וֹ בְּמִסְפָּֽר: ובחיוב מיתת בית דין כתוב בפרשה אותה קראנו בשבת האחרונה (במדבר ל''ה, ל''א): וְלֹֽא תִקְח֥וּ כֹ֙פֶר֙ לְנֶ֣פֶשׁ רֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר ה֥וּא רָשָׁ֖ע לָמ֑וּת כִּי־מ֖וֹת יוּמָֽת: 
מכיוון שבשני הפסוקים כתובה המילה רָשָׁ֖ע, קיבל כנראה אביי מרבותיו, כי יש לגזור גזירה שווה בין המקרים ולומר:
כמו שאנו מכירים את ההלכה בדיני נפשות המצריך בית דין של עשרים ושלושה, כך גם יש לפסוק בדין מלקות ע''י בית דין של עשרים ושלושה דיינים.
רבא אמר: מלקות במקום מיתה עומדת. 
רבא חולק על אביי וקובע כי רבי ישמעאל סובר שלאדם המקבל מלקות, היה מגיע מעיקר הדין עונש מוות, אלא שהתורה ''המירה'' את עונש המוות למלקות. ולכן, גם מספר הדיינים הדן את החייב מלקות צריך להיות בן עשרים ושלושה דיינים, כמו מספר הדיינים אשר דן את החייב עונש מוות. 
לאור השוואה זו בין דין מלקות לדין עונש מוות מקשה רב אחא, בנו של רבא לרב אשי:
אי הכי אומדנא למה לי? למחייה, ואי מאית - לימות! 
כאשר הבית דין פוסק כי אדם מסוים חייב מלקות, בית הדין אומדים (משערים) כמה מלקות אדם זה יוכל לקבל, מבלי להסתכן במיתה מכמות המלקות. שואל רב אחא, מה אכפת לנו שימות מקבל המלקות, הרי בעצם הוא היה חייב מיתה, והמלקות כאמור, אינן אלא ''ענישה חלופית''?
עונה רב אשי: אמר ליה אמר קרא (דברים כ''ה, ג'): וְנִקְלָ֥ה אָחִ֖יךָ לְעֵינֶֽיךָ, כי מחית - אגבא דחיי מחית. 
הפסוק בדיני מלקות מלמד אותנו כי יש להלקות את אָחִ֖יךָ כלומר בזמן שהוא חי, ולא להלקותו כשהוא מת.
 

מהו המסר?

דין מלקות אמנם הינה ענישה פיזית, אך יש בה גם מימד נפשי. לפעמים המימד הנפשי הוא הרבה יותר קשה מן הפיזי. הבושה, חוסר אונים והרגשת האשמה הינן משמעותיות מאוד, ומציקות לא פחות מן הכאב הפיזי של המלקות. הדאגה של התורה כי מקבל המלקות לא ימות תוך כדי המלקות, נובעת בין היתר מתוך שמירה על כבודו, למרות שעבר עבירה.
גם הורים המענישים את ילדיהם במידת הצורך, חייבים להמשיך ולזכור כי יש לכבד את הילד, למרות שעשה מעשה אשר לא ייעשה. מגיע לו עונש, אך העונש צריך להיות "מכובד'', ולא כזה שיבייש ויכלים אותו.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]