שבעה רואי פני המלך, מרדכי והמן
סנהדרין י ע"ב
"בשלשה מתחילין, ובחמשה נושאין ונותנין, וגומרין בשבעה... שלשה - כנגד שומרי הסף, חמשה - מרואי פני המלך, שבעה - רואי פני המלך".
רש"י פירש:
"שלשה כנגד שומרי הסף כו' - כלומר אשכחנא דמלכותא דארעא שלשה ממונין, וחמשה ממונין, ושבעה ממונין, שלשה כנגד שומרי הסף בצדקיהו (מלכים ב כה), גבי גלות נבוזראדן, והתם נמי משכחת חמשה מרואי פני המלך, ובאחשורוש (אסתר א) אשכחן שבעה שרי פרס ומדי, ועיבור שנה מטכסיסי מלכות שמים הוא ליישב סדר השנים על מכונן".
ותוספות כתב:
"שבעה רואי פני מלך - פירש בקונטרס דאאחשורוש קאי. ואין נראה שתקנו כנגד שרי העו"ג. ומפרש ר"ת דהם שרי ישראל דאשכחן בסוף מלכים (ב' כה) דהגלה נבוזראדן ג' שומרי הסף וה' רואי פני המלך ובסוף ירמיה (נב) כתיב ושבעה אנשים מרואי פני המלך. וכן מוכח בירושלמי. ומונה אותן גבי סנהדרי גדולה והכי איתא התם אית תנא תני ע"א שנאמר ויקח רב הטבחים את שלשה שומרי הסף הרי שלשה ושבעה אנשים מרואי פני המלך הרי עשר וששים איש מעם הארץ הרי שבעים ומן העיר לקח סריס אחד אשר הוא פקיד על אנשי המלחמה הרי שבעים ואחד ולמה קרא אותו סריס שיושב ומסרס בהלכה כתוב אחד אומר ה' וכתוב אחד אומר שבעה להביא שני סופרי הדיינין".
לשון הירושלמי במסכת סנהדרין פרק א הלכה ב:
"רבי יהושע בן לוי שמע כולהון מהדא:
(מלכים ב כה, יח) וַיִּקַּח רַב טַבָּחִים... [וְ]אֶת שְׁלֹשֶׁת שֹׁמְרֵי הַסַּף - מיכן שמתחילין בשלשה.
(שם פסוק יט) וַחֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ - מיכן שנושאין ונותנין בחמשה.
(ירמיהו נב, כה) וְשִׁבְעָה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ - מיכן שגומרין בשבעה".
כדברי התוספות – הירושלמי ציטט במדויק את הפסוק שבירמיהו: וְשִׁבְעָה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ. ולדעת התוספות גם בבבלי צריך לגרוס "שבעה - מרואי פני המלך" כלשון הפסוק, ולא "רואי" שמשמעותו כל רואי.
ודעת רש"י שהבבלי חולק, שהרי נקט את לשון מגילת אסתר (א, יד) שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, ולא מֵרֹאֵי.
ומה יענה רש"י לקושיה, "ואין נראה שתקנו כנגד שרי העובדי גילולים"?
אלא שמשום כך סיים רש"י: "ועיבור שנה מטכסיסי מלכות שמים", ורמז בזה לגמרא בברכות דף נח ע"א: "אמר רבי יוחנן: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם...". ובהמשך הגמרא מסופר כיצד רב ששת העיוור ידע מתי עובר המלך על פי השקט השורר, וכך אמר: "דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא; דכתיב (מלכים א' י"ט) צא ועמדת בהר לפני ה', והנה ה' עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה', ואחר הרעש אש, לא באש ה', ואחר האש קול דממה דקה". מכאן שמלכותא דארעא שהיא כעין מלכותא דרקיעא, מלכות הגויים היא. ולפיכך גם מספר שריהם מכוון לפי טכסיסי מלכות שמים.
ועוד יש לתרץ בדברי רש"י, שאמרו במסכת מגילה דף יב ע"ב: "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא? אמר רבא: יום השביעי שבת היה...".
ומבואר בספרי דאגדתא על אסתר מדרש אבא גוריון (בובר) פרשה א:
"ר' יודן ור' לוי אמרו משמיה דר' יוחנן כל מקום שנאמר במגילת אסתר מלך אחשורוש באחשורוש הכתוב מדבר, ובכל מקום שנאמר מלך סתם במלך מלכי המלכים הכתוב מדבר, כטוב לב המלך ביין, כטוב לבו של הקדוש ברוך הוא ביינה של תורה".
והרי גם בעניננו כתוב מלך סתם:
(אסתר א, יד) "...שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת".
מכאן שגם בפמליא דמלכות שמים קיימים כגון אותם "שִׁבְעַת רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ", וכנגדם גם בסנהדרין דלתתא, כדברי התוספות.
היוצא מכאן, שהירושלמי עסק להדיא בסנהדרין שבירושלים, הנקראים כדברי התוספות שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ, והבבלי עסק בגלות בבל, באותם רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, המרמזים והמכוונים זה לעומת זה כנגד אלו דקדושה.
ומתורצת הקושיה כיצד תיקנו כנגד שרי העובדי גילולים, שכן הא בהא תליא.
יתר על כן יש לומר, שאמרו שם במגילה דף יב ע"ב:
"ויאמר המלך לחכמים, מאן חכמים - רבנן, ידעי העתים - שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים. אמר להו: דיינוה לי! - אמרו: היכי נעביד? נימא ליה: קטלה - למחר פסיק ליה חמריה ובעי לה מינן. נימא ליה: שבקה - קא מזלזלה במלכותא. אמרו לו: מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו, ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות. זיל לגבי עמון ומואב... מיד - והקרב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש".
יוצא מזה שאותם רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ נתמנו רק לאחר שחכמי ישראל מהסנהדרין השעו את עצמם. ככתוב: (אסתר א, יג-יד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין. וְהַקָּרֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ מֶרֶס מַרְסְנָא מְמוּכָן שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת.
מעתה קשה לשון היידוע: שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי... הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת, והלא רק עתה קירבו אותם (וְהַקָּרֹב אֵלָיו) ומינו אותם לכך, והיה צריך להיות: שבעה משרי פרס ומדי... לשבת ראשונה במלכות!
אלא שבממסד המלכות היה קיים תקן קבוע של "שִׁבְעַת רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ". בתחילה אֻיָּשׁ תקן זה בחכמי הסנהדרין הגולים, ואחר כך אֻיָּשׁ התקן בממוכן וחבריו.
היוצא מזה, שהירושלמי עסק בסנהדרין שבירושלים - באותם שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ, והבבלי עסק בגלות בבל, אך באותם שבעת גדולי הסנהדרין עצמם לאחר שגלו!
ואם אכן נבחרו דוקא גדולי הסנהדרין, הרי שמרדכי היה ביניהם, שהרי היה החמישי בחכמתו בסנהדרין, כמו שאמרו במגילה בסוף דף טז ע"ב. לפיכך, כאשר נתמנה מרדכי על בית המן, לא רק שנתקיים הכתוב (איוב כז, יז) יָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ, וכלשון הגמרא (ב"ק דף קיט.) "יכין רשע (האמור לעיל בפסוק), וצדיק ילבש", אלא שגם חזר מרדכי לגדולתו אשר נתפסה בידי המן הרשע.
