לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן
סנהדרין ז ע"ב
"רב... כי הוי חזי אמבוהא (סיעת אנשים. רש"י) (דספרי) אבתריה אמר: (איוב כ, ו) אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ [וגו', וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ]. (ז) כְּגֶלְלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד (וגו', רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ. (ח) כַּחֲלוֹם יָעוּף...).
מר זוטרא חסידא כי הוו מכתפי ליה בשבתא דריגלא אמר הכי: (משלי כז, כד) כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְאִם נֵזֶר לְדוֹר וָדוֹר".
פירש רש"י: "אם יעלה לשמים וגו' - כדי שלא תזוח דעתו עליו היה אומר כך".
וצריך ביאור, למה ראו החכמים צורך להמעיט את עצמם. וכי אותם עצמם מכבד ההמון? הלא את התורה באים לכבד, ולומדיה הם רק אמצעי לכך!
ועוד, למה לא היו מזכירין דברי שיפלות כגון "מאין באת ולאן אתה הולך"?
אלא שנצרכו להתחזק בעיקר מחשש פן יעלה שכל דרכם נכונה ובטוחה. והא תנן: (אבות פרק ב משנה ד) הִלֵּל אוֹמֵר... אַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ!". שאף שאמנם קול המון כקול שדי והקהל מוקיר את ערכם ואת פועלם, אך ברגע קט עלולים הם לסתות וליפול. ומשום כך שיננו דוקא פסוקים שעניינם שאל להם לבטוח במעלתם, כי אף אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם, לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן, ועלול למחר ליפול כגללים. ונצרכים הם להתחזק ולהתאמץ מחדש לבקרים, ולערוך חשבון נפש בכל יום שמא מכשול נקלע לרגליהם.
