חשיבות החסד / רפי זברגר

סנהדרין ב ע''ב - ג ע''א

הקדמה

הגמרא בתחילתה בדף הקודם שאלה מדוע המשנה כתבה גם ''דיני ממונות'' וגם דיני ''גזלות וחבלות'',' הרי גם גזלות וחבלות הינן חלק מדיני ממונות? 
ענתה הגמרא: מה הן קתני; מה הן דיני ממונות - גזילות וחבלות, אבל הודאות והלואות - לא. 
הגמרא מעמידה את המשנה במתכונת של ''מה הן''. כלומר כותרת המשנה עוסקת בדיני ממונות, וכאילו שכתוב: מה הן דיני ממונות? ואז עונה המשנה: גזילות וחבלות הן דיני ממונות. ממשיכה הגמרא ומסיקה מכך, כי הודאות (אדם המודה שחייב סכום כסף) או הלוואות אינן מוגדרות ''דיני ממונות''.  
 

הנושא

בהמשך שאלה הגמרא: לאיזה עניין אנו מוציאים את הודאות והלוואות מתוך דיני ממונות? הניסיון לומר כי הודאות והלוואות לא יצטרכו שלושה דיינים יורד מיד, כיוון שרבי אבהו אמר: שנים שדנו דיני ממונות - לדברי הכל אין דיניהם דין.  כלומר אין אפשרות שלא יהיו שלושה דיינים בדיני ממונות.
אלא, אומרת הגמרא: דלא בעינן מומחין. כלומר, בדיני הודאות והלוואות אין צורך בשלושה דיינים מומחין, מה שאין כן בגזלות וחבלות, שם דורשים דיינים מומחים. 
כדי להבין את המשך הגמרא נקדים מספר הקדמות:
1. בפרשת משפטים ישנו פסוק בפרשת שומר חנם, ממנו לומדים את דין ''שבועת מודה במקצת''. דין זה קובע, כי אם הנתבע הודה בחלק מן התביעה ולא בכולה, אז ורק אז, ישנו חיוב שבועה מן התורה, בה (בשבועה) הוא מודה כי עדיין חייב חלק מן החוב, אך כופר בחלק השני של התביעה. 
2. ישנה מחלוקת במסכת בבא קמא (קו:-קז.) האם הפסוק הנאמר בפרשת שומר חינם ''שייך'' לפרשת שומר חינם, או שמא ''עירוב פרשיות יש כאן'' והפסוק הנ''ל שייך לדיני הלוואות המתוארות בהמשך פרשת משפטים. לשיטה הסוברת ''עירוב פרשיות'' נאמר כי הדין של ''שבועת מודה במקצת'', למרות שנאמרה בדין שומר חינם, שייך רק לדיני הלוואות, אבל בדיני שומרים אינה תקיפה (ולכן, התורה מחייבת שבועה בשומר, גם אם כופר בכול). 
מאי קסבר? אי קסבר עירוב פרשיות כתוב כאן - ליבעי נמי מומחין, ואי קסבר אין עירוב פרשיות כתוב כאן - שלשה למה לי? 
שואלת הגמרא: אם נסבור לפי השיטה של ''עירוב פרשיות'', הרי הדינים שנאמרו בשומר חינם (שומר חינם הינו חלק מן ''חבלות'' שהרי הגמרא אמרה לעיל כי "אין הבדל בין חבלה בגוף לחבלה בממון") חלים ושייכים לדיני הלוואות. 
אם כן – כמו שחייבנו דיינים מומחים בגזלות וחבלות (שומר חינם), נחייב גם דיינים ומחים בהלוואות, וזאת בניגוד למה שניסינו לומר לעיל (שדין מומחים שייך רק לדיני גזלות וחבלות), 
ואם אין אומרים ''עירוב פרשיות'', לא ברור בכלל הצורך בשלושה דיינים בהלוואות (שהרי דין זה גם נלמד מדיני שומרים, ואם אין ''עירוב פרשיות'' הרי שאין לנו מקור לצורך בשלושה דיינים בהלוואות)
תשובת הגמרא: לעולם קסבר עירוב פרשיות כתוב כאן, ובדין הוא דליבעי נמי מומחין, והאי דלא בעינן מומחין - משום דרבי חנינא. דאמר רבי חנינא: דבר תורה, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, 
אנו אכן סוברים ''עירוב פרשיות'', ומעיקר הדין כל מה שאמרנו בגזלות וחבלות (שומר חינם) אנו מייחסים להלוואות. לאור זאת, מעיקר הדין באמת היו צריכים גם דיינים מומחים בהלוואות, אלא ש''חכמים עקרו דין זה'' בדיוק כמו שאמר רבי חנינא בנושא של בדיקת וחקירת העדים. וכך הוא אמר: מעיקר הדין יש צורך לבדוק ולחקור את העדים גם בדיני ממונות, כמו בדיני נפשות, אבל חכמים עקרו צורך זה בגלל הסיבה המתוארת בתחילת דף ג':
מה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה - כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. 
אם אמנם נדרוש לדרוש ולחקור את העדים בדיני הלוואות, אף מַלווה לא ירצה להלוות לחברו, מחשש שמא יעמוד בפני ''חקירה צולבת'' של בית הדין. וכדי שלא נגיע למצב שאנשים לא ירצו להלוות, קבעו חכמים שאין צורך לחקור את העדים בהלוואות. 
וכמו דין זה של רבי חנינא בנושא חקירת העדים, נאמר גם לגבי הצורך בדיינים מומחים: אם נצטרך דיינים מומחים בדיני הלוואות, אף מלווה לא יסכים להלוות, שהרי כדי לקבל חזרה את כספו יצטרכו כל הזמן לחפש את המומחים, והוא עלול לאבד את כספו, לכן עקרו חכמים את הצורך בדיינים מומחים בדיני הלוואות. 
 

מהו המסר?

ראינו היום, כי לחכמים יש "כוח לעקור דין תורה", גם בנושא של בדיקות וחקירות, וגם בנושא של הצורך בדיינים מומחים. שני הדינים הללו לא חלים בהלוואות, כדי שלא למנוע מאנשים את הרצון להלוות לחבריהם.
מפרשים מסבירים כי כוחם של חכמים לעקור הלכה מן התורה נובע מן הדין: "הפקר בית דין הפקר". כלומר, לחכמים יש כוח להפקיר ממון של אדם, למרות שהממון שייך אליו. ולכן חשבו חכמים, כי לאור העיקרון החשוב של "קיום החסד של מתן הלוואות לחברים", ניתן להפעיל את כוח ''הפקר בית דין הפקר'' ולהפקיע דין תורה.
נלמד גם מדין זה על החשיבות הגדולה של קיום מעשי חסד בין איש לרעהו, ולאור זה נחנך את ילדינו [ואותנו] לריבוי מעשי חסד כאלו (מתן הלוואות) ואחרים, ככל הניתן.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]