יוק וחידוש ברש"י

סנהדרין דף ב

עמוד א

רש"י ד"ה דיני ממונות בשלשה. בגמ' ילפינן להו:

זה המקום היחיד בש"ס שנמצא ברש"י את המילה "להו" , ניתן למצוא ברש"י בגמ' ילפינן / לה/ ליה.

ונראה שרמז בכך "להו" – לסוג הדיינים הנדרש בכל דיני הממונות אם צריכים מומחים, וכפי שנראה בגמרא שלומדים שלשה משלשת הפעמים שכתוב אלהים בגזילות וחבלות, ודבר זה נידון בגמרא (ב ע"ב)האם דיני ממונות בשלשה הנאמר כאן הוא להוסיף הודאות והלואות או למעט, ולאומר שמוסיף הודאות והלואות אזי הדיינים לא צריכים להיות מומחים לפיכך השלשה הראשונים שנאמר במשנה הם לא מומחים, משא"כ לזה שממעט, צ"ל שהשלשה מומחים,

עד כאן פשט דברי רש"י – מכאן הואיל ובפתיחת המסכתא עסקינן נפתח בפרפרת שלפני המזון ונוסיף את שאר שבילי הפרד"ס:

רמז – הנה התוספות פתחן בתיבות אלו: דיני ממונות בשלשה. אחר ששנה דינים בתלתא בבי משמיענו בכמה דנין אותם, וזהו הרמז דיני ממונות בשלשה – בתלתא בבי, ולכך רמז רש"י על שעבר בגמרא ילפינן – בגמרא (ש)למדנו, להו – לדיני הממונות , (גם בבא פירושו שער, דיני הממונות הם השער לבית דין ובית דין גם נקרא שער)

דרש – בגמרא ילפינן להו, בהמשך למה שנכתב לעיל בפשט נראה עוד בגמרא (ב ע"ב – ג ע"א) וברש"י (ג ע"א) שהמחלוקת בביאור תיבות הללו – דיני ממונות בשלשה, הנראים ככפל דברים וכפי שרש"י מביא בד"ה חבלות ובגמרא פריך היינו דיני ממונות, והביאור בזה תלוי באם דרשינן עירוב פרשיות כאן.

סוד – בגמרא (דף ז ע"א) ילפינן להו לשלשה לימודים שהדיין צריך לדעת, ואתם למד רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מפסוקים ורמוזים בסימן אמ"ת ממו"ן ירא"ה, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל שנאמר {תהילים פב-א} אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר {תהילים יב-ו} משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' וגו' ואמר רבי שמואל בר (נחמן) אמר רבי יונתן כל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין הקדוש ברוך הוא נוטל ממנו נפשו שנאמר {משלי כב-כב} אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו וכו'

רש"י ד"ה עיבור החדש. בגמרא מפרש: עיבור השנה. שהיו ב''ד יושבין ורואין אם צריכין לעבר מפני האביב והתקופה כדאמרינן בגמרא מילתיה דר' שמעון מיפרשא בגמרא בברייתא (דף י:):

כלל העולה מדברי רש"י בפירוש המשניות כשאומר מפרש בגמרא פירוש שהרחבת פירוש העניין יהיה בגמרא ומה שהלומד נראה לו מסברא להסביר הוא נכון, משא"כ כשאומר בגמרא מפרש – פירוש הגמרא בדרך כלל יסתור למה שנראה כפשיטות, או שיש מחלוקת בגמרא על כך, ובענינינו הדבר מודגש יותר שרש"י מפרש מה הוא עיבור השנה שהוא הדיון אם להוסיף חודש על השנה, ומכאן שעיבור החדש אינו מדבר מתוספת חודש על השנה אלא בנוגע לחודש עצמו, אבל גם בזה נראה שאין מדובר דווקא בדיון אם להוסיף יום לחודש, (בגמרא דף י ע"ב)

רש"י ד"ה סמיכת זקנים. על ראש פר העלם דבר של צבור:

בדף ג ע"ב שוב חוזר רש"י להסביר בשינוי לשון - סמיכת זקנים. על ראש פר העדה: והצורך לרש"י לחזור ולהסביר (כך גם נמצא בעוד מקומות שרש"י חוזר ומסביר במשנה ובגמרא מיד) הוא לשלול פירוש אחר והוא פירושו של הרמב"ם בפירושו למשניות שהכוונה לסמיכת דיינים חדשים, (ועיין בגמרא בדף יג ע"ב)

הסבר על שינוי הלשון ברש"י ניתן לומר שבמשנה כתב את הסבר פר העלם דבר של ציבור והוא אינו לשון התורה שנאמר ואם מעיני העדה נעלם וכו' ומפני שבהמשך המשנה נדרשת המילה "עדה" בעניין אחר שהכוונה לעשרה ע"כ רש"י כדרכו מצילנו מטעות אפשרית, ובגמרא בדף ג' חוזר ללשון הכתוב מפני שהגמרא עצמה נדרשת ללשון הפסוק לשיטת רב יהודה וסמכו זקני [העדה וכו'] וסמכו – שניים, זקני – שנים וכו'

עמוד ב

רש"י ד"ה מה הן קתני. האי גזילות וחבלות פירושא דדיני ממונות הוא דלא תימא כל דיני ממונות במשמע ולמעוטי הלואות והודאות שהן באין על גמילות חסדים ואיכא נעילת דלת בפני לוין כדאמרינן לקמן הלכך מעטינהו ולקמן מפרש ממאי מעטינהו: הודאות והלואות. שניהן על עסקי מלוה הן הודאות שבא לדון בעדי הודאה שמביא עדים שאומרים בפנינו הודה לו הלואות שבא לדון בעדי הלואה שמעידין בפנינו הלוהו והלה כופר בשתיהן וכי האי לישנא טובא איכא בהך מכילתא הודאה אחר הודאה הלואה אחר הלואה מצטרפין בפרק ג' (לקמן דף ל.) גבי עדים זוממין ואית דמפרשי הודאות שמודה במקצת הלוואות שכופר הכל וראשון עיקר דמכדי שניהן על עסקי מלוה הם כדאוקימנא טעמא לקמן משום נעילת דלת בפני לוין מאי שנא דהא קרי הלוואה והא לא קרי הלוואה הודאות וכפירות איבעי ליה למיתני:

רש"י בד"ה מה הן קתני הופך את הסדר מהגמרא וכותב הלוואות והודאות ובוודאי לפי הסברו של רש"י בפירושו הראשון שאותו מקבל הסדר הנכון הוא הלואות והודאות אלא שבגמרא הסדר הפוך הודאות והלואות וסדר זה תומך יותר בפירוש השני אלא שרש"י הרגיש בזאת ולכך הביא את לשון המכילתא שהקדים הודאות להלואות ששם ההסבר הוא בוודאי לעדי הודאה.