סקר
ממתי אתה בדף היומי?






 

 לפתוח עינים / רפי זברגר

בבא בתרא קעה ע''ב

 

הקדמה

אנו לקראת סוף המסכת, והינה אנו לומדים משנה, שכבר ''טוחנים'' אותה במשך דפים רבים במסכת. 
המלוה את חבירו בשטר - גובה מנכסים משועבדים, על ידי עדים - גובין מנכסים בני חורין. 
כל כך הרבה הזכרנו את הדין הבסיסי הנ''ל, שאם יש שטר בהלוואה, ניתן לגבות גם מנכסים משועבדים, כלומר, נכסים שהלווה מכר לאחר ההלוואה. שהרי כל מה ששייך ללווה, בין אם הנכסים קיימים ועומדים ברשותו, ובין אם מכרם לאחר ביצוע ההלוואה, כולם משועבדים להחזרת ההלוואה למלווה. כל זה נכון רק אם ההלוואה הייתה בשטר, שהרי אז ''יש קול'' והקונה מן הלווה אמור לדעת ולהכיר בעובדה שהוא קונה נכס משועבד, אשר עלול להילקח ממנו בעתיד. אם בכל אופן הוא החליט לקנות, כנראה במחיר נמוך יותר, הרי הוא לוקח עליו את הסיכון. 
אבל אם הלוואה הייתה רק בעדים, עובדה ש''אינה מייצרת קול'', ולכן הקונה לא היה אמור לדעת על החובות והשעבוד של נכסי הלווה. במקרה זה, אין הנכס משועבד, ואין המלווה יכול לגבות מן הקונה את הנכס תמורת פירעון ההלוואה. 
 

הנושא

הגמרא מרחיבה ודנה על היחס בין הלוואה בשטר להלוואה בעל פה:
אמר עולא: דבר תורה, אחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע"פ - גובה מנכסים משועבדים, מאי טעמא? שעבודא דאורייתא.
באופן עקרוני, אומר עולא, אין הבדל בין הלוואה בשטר להלוואה בעל פה, בשני המקרים יש שעבוד של הנכסים, מכיוון ש''שעבודא דאורייתא'' – השעבוד הוא דין מן התורה, ולכן אין לחלק בין אופני ההלוואה השונים. 
הרשב''ם מביא את המקור בתורה לדין זה: הפסוק בספר דברים (כ''ד, י''א) בַּח֖וּץ תַּעֲמֹ֑ד וְהָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ נֹשֶׁ֣ה ב֔וֹ יוֹצִ֥יא אֵלֶ֛יךָ אֶֽת הַעֲב֖וֹט הַחֽוּצָה, מדבר על מלווה אשר משכן את הלוואתו עם בגד של הלווה. אומרת התורה, אם הלווה הוא עני המלווה חייב להחזיר לו מידי יום את הבגד על מנת שילבש אותו בעת הצורך, אם זהו ''בגד לילי'' יש להחזירו לפני הלילה, ואם זהו ''בגד יומי'' הרי יש להחזירו כל בוקר. כלומר יש שעבוד של נכסי הלווה להלוואה. רשב''ם מוסיף על הפסוק ואומר: והוא הדין למקרקעי. כלומר, לא רק בגד משועבד, כפי שהתורה מציינת, אלא כל נכס, כולל מקרקעים. 
אם כן, יש שעבוד מהתורה, והוא חל על כל סוגי ההלוואות. ממשיכה הגמרא להקשות על כיוון זה: 
ואלא מה טעם אמרו: מלוה על פה - אינו גובה אלא מנכסין בני חורין? משום פסידא דלקוחות.
חכמים בעצם ''עקרו דין מהתורה'' משום ''טובת הציבור''. אמרו חכמים: אם כל הלוואה יוכל המלווה לגבות מן הקרקעות המשועבדים, הרי שיהיה הפסד לאותם קונים מן הלווה. שהרי הם לא שמעו על ההלוואה ועל השעבוד, מכיוון שהדבר נעשה בעדים ללא שטר, ולכן גם לא היה קול. אם בכל אופן נתיר למלווה לגבות מן הקונים, יהיה הפסד לאותם קונים מבלי יכולתם לשלוט בכך. 
ממשיכה הגמרא להקשות: אי הכי, מלוה בשטר נמי! 
מדוע בהלוואה בשטר איננו אומרים גם שיהיה הפסד ללקוחות? 
ותשובת הגמרא די ברורה וצפויה: התם אינהו נינהו דאפסידו אנפשייהו 
בהלוואה בשטר ניתן לומר כי זו בעיה של הקונה מן הלווה. שהרי היה יכול לדעת שהנכסים משועבדים, ואם הוא לא ברר – ההפסד שלו. 
 

מהו המסר?

הקונה נכסים מאדם החייב כסף לאחרים, צריך ''לפתוח עינים'' ולשים לב לכך. להיות מודעים שאמנם, יום בהיר אחד, המלווה שהלווה כסף למוכר הנכס, עלול לבוא לגבות. צריך לדעת את ההלכה, כי בהלוואה בשטר יש שעבוד נכסים, ולכן כנראה ערך הקרקע נמוך יותר וכי הוא קונה קרקע בעל ערך קטן יותר (בגלל הסיכון), אם לא עשה זאת – זבש''ו (זו בעיה שלו!).
''פקיחת עינים'' ובחינת כל המעשים שאנו עושים כל הזמן, הינה משימה חשובה מאוד. לחשוב לפני כל מעשה שאנו עומדים לעשות, האם הוא ''חיובי'', או פוטנציאל להפסד. זה כמובן נכון בדיני ממונות, כפי שראינו היום, אך זה נכון שבעתיים גם ב''פעולות רוחניות'', כפי שמובע במשנה במסכת אבות (פרק ב'): הוי מחשב שכר עבירה עברה כנגד הפסדה, והפסד מצווה כנגד שכרה.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר