גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף ע', מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף קס ע"א-ע"ב

האם יש ממש בקנין או נדר ושבועה וכיו"ב שנעשו מתוך כעס

הנדון במשנתנו בריש פרק גט פשוט (קס ע"א) הוא אודות שני סוגי שטרות שישנם, הן בגיטי נשים והן בשאר שטרות. שהרי כל השטרות באים מלבד בצורה הרגילה, שהיא, שטר חלק ופשוט ובו מופיע נוסח השטר, וזהו שנקרא 'גט פשוט', באים גם בצורה מיוחדת שתיקנו חכמים הנקראת 'גט מקושר'. צורה זו גורמת קשיים להעושה אותה, ואכן לכן תקנו חכמינו ז"ל לעשות כן, כדי שלא ימהרו לכתוב השטר, וכדאיתא בגמרא (שם ע"ב): "וטעמא מאי תקינו רבנן מקושר, אתרא דכהני הוו, והוו קפדי טובא, ומגרשי נשייהו, ועבדי רבנן תקנתא אדהכי והכי מיתבא דעתייהו, התינח גיטין, שטרות מאי איכא למימר, כדי שלא תחלק בין גיטין לשטרות", והיינו, שעיקר תקנת גט מקושר היה בגיטי נשים, משום כהנים קפדנים, שהיו באים מהר לידי כעס ומגרשים את נשותיהם, וכשהם נחים מרוגזם שוב אינם יכולים להחזיר גרושותיהם, ולפיכך תיקנו לעשות גט מקושר, שאינו נוח לכתוב מהר, כדי שבינתיים ינוח כעסם ויתפייסו, ואף בשאר שטרות התקינו שיכולים לעשות שטר כזה, כדי שלא לחלק בין גיטין לשטרות.

בספר 'תורת חיים' העיר במה שאמרו: "אתרא דכהני הוה, והוו קפדי טובא ומגרשי נשייהו", דמוכח שכל קנין או מתנה או מחילה שהאדם עושה אותו מחמת כעסו, קנינו קנין ומחילתו מחילה, ואין אומרים שמאחר שאין דעתו שוה עליו אין במעשיו כלום, דאם נאמר כן למה הוצרכו לתקן תקנת גט מקושר, ומזה הקשה על מה שמובא ברבינו ירוחם (נתיב כט ח"ד), שבפועל או שכיר כאשר אמר לו בעל הבית 'לך מעמדי', נחשב הדבר כמחילה על התחייבותו שיעבוד עמו, ופטור לשלם בלא מחילה אחרת, ומביא על כך: "ויש מי שאומר, כי אם אמר ליה כך בכעס, שאינו פטור", והביא הרמ"א את דבריו בשו"ע (חו"מ סי' שלג ס"ח), וכותב על כך ה'תורת חיים': "ותימה, דהכא משמע דמה שהאדם עושה בכעסו מהניא, וצ"ע".

ה'תורת חיים' כותב הערה זו גם בחידושיו עמ"ס סנהדרין על דברי הגמרא (קי:): "ת"ר, דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר (במדבר יד, לה) 'במדבר הזה יתמו ושם ימותו', 'יתמו' בעולם הזה, 'ושם ימותו' בעולם הבא, ואומר (תהלים צה, יא) 'אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי', דברי רבי עקיבא, רבי אליעזר אומר, באין הן לעולם הבא, שנאמר (שם נ, ה) 'אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח', אלא מה אני מקיים 'אשר נשבעתי באפי', באפי נשבעתי וחוזרני בי". ופירש"י: "והיינו 'אשר נשבעתי באפי', מפני כעסי נשבעתי ומתחרט אני", וכתב התו"ח: "אין לפרש, כיון דבאפי נשבעתי לאו שבועה היא וחוזרני בי בלא התרה קאמר, דבפ"ק דחגיגה אהא דתנן התם (י.) 'היתר נדרים פורחין באויר ואין להן על מה שיסמכו', קתני עלה 'ר' יהושע אומר יש להן על מה שיסמכו, שנאמר 'אשר נשבעתי באפי', באפי נשבעתי וחוזרני בי', משמע בהדיא דבעי התרה, וכן פירש רש"י שם: 'נשבעתי באפי, מדקאמר 'באפי' משמע יכול אני לישאל עליו, לפי שמחמת אפי ולא מדעת מיושבת נשבעתי, יש ללמוד מכאן שהמוצא פתח לנדרו, לאמר לא לדעת כן נדרתי וכו' מתירין לו' וכו', וצריך לומר, דבית דין של מעלה התירו לו להקב"ה את שבועתו". [וע"ש בהמשך הדברים שמביא הלכה מפורשת בדברי הרמ"א בהל' נדרים (יו"ד סי' רלד סס"ז) שהנודר מתוך כעס חל הנדר, וכן מביא ההערה הנ"ל מסוגייתנו, שהמגרש מתוך כעס חלים הגירושין, וכן את קושייתו הנז' על דברי רבינו ירוחם].

בספר 'מקום שמואל' להג"ר שמואל בן אלקנה מאלטונה ('שער התירוצים' חי' למכילתין. נדפס בשנת תצ"ח) הביא את דברי ה'תורת חיים', וכתב ליישב בזה"ל: "ולענ"ד דלק"מ, דשאני הכא גבי גט מקושר, דמשום הכי דקדק בגמרא ואמר 'אתרא דכהני הוה', ולא קאמר דתקינו כך משום כל הקפדנים אפילו ישראלים דאדהכי והכי ליתבא דעתייהו, אלא ודאי דשאני כהנים דאפילו ריח הגט פוסל בכהונה, וכיון דנסתפק לן אם מה שאדם עושה בכעסו מהני או לא, ומשו"ה כתב הרמ"א בהג"ה בלשון 'ויש אומרים' וכו'... אם כן גבי כהנים דריח הגט פוסל בכהונה, אם יגרש מתוך כעסו אינם יכולים להחזיר נשותיהם... משא"כ בישראלים אם יגרש מתוך כעסו מכל מקום אפשר להחזירה כשנח רוגזו, אבל בשאר דברים שפיר אמרו היש אומרים דכל מה שאדם עושה בכעסו אינו כלום".

כיוצא בסברא זו כתוב גם בשו"ת מהרי"ם פאדווא (סי' לח), וכתב פן נוסף בזה: "ולענ"ד נראה בזה דבוודאי דיבור בעלמא אמרינן דעביד לומר דיבור דרך כעס ואינו מכוון שיהיה בלב שלם, אבל מעשה לא תלינן דעביד דרך כעס, ובאמת בשו"ע שם (חו"מ) לא נזכר רק מענין מחילה [שאינה אלא דיבור בעלמא]...".

וכלפי מה שכתב ה'תורת חיים' להוכיח מדברי הגמרא בחגיגה ובסנהדרין לגבי שבועת המקום ב"ה, כאמרם ז"ל: "אשר נשבעתי באפי - באפי נשבעתי וחוזרני בי" (וכפירש"י הנ"ל) העיר השואל בשו"ת מהרי"ם פאדווא, כי שפיר יש לחלק בזה בין הבורא ית"ש לבני אדם בזה, כי אצל בני אדם שייך לומר שהכעס ששרוי בו אנס אותו, ודבר כזה לא שייך לומר אצל הקב"ה, כי לא שייך כעס ושינוי רצון לפניו כביכול ית"ש, ולכן שפיר נחשב נדר גמור וצריך התרה, ועל כך השיב לו, כי מכל מקום לא נעלמה סברא זו מבעל ה'תורת חיים', כי הגם שלא שייך ח"ו כעס ושינוי רצון לפניו ית"ש, מ"מ כיון דהתורה דברה בלשון בני אדם כדי לשבר את האוזן, וכדמצינו בכמה מקומות, וכיון שנאמרה שבועת הבורא ב"ה בלשון 'אף', והוצרכה השבועה להתרה, מכלל שגם אצל בני אדם מועיל נדר או שבועה כשנעשו על ידי כעס, ועל כן שפיר יש להוכיח מגמרא זו שגם נדר או שבועה שנעשה בכעס צריכים התרה (עי' שו"ת חת"ס חו"מ סי' קל; שו"ת דובב מישרים ח"ב סי' לח; פתחי תשובה חו"מ סי' שלג סקי"ז).