בההוא הנאה גמר ומשתעבד נפשיה
בבא בתרא קעג ע"ב
"אמר אמימר: ערב דמשתעבד - מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי, לרבי יוסי דאמר: אסמכתא קניא - ערב משתעבד, לרבי יהודה דאמר: אסמכתא לא קניא - ערב לא משתעבד. אמר ליה רב אשי לאמימר: הא מעשים בכל יום, דאסמכתא לא קניא וערב משתעבד! אלא אמר רב אשי: בההוא הנאה דקא מהימן ליה - גמר ומשתעבד נפשיה".
קשה, הרי גם בשאר אסמכתאות יש לו הנאה, כגון המשחק בקוביא ומפריחי יונים (מסכת סנהדרין דף כד ע"ב), נהנים הם בסיכוי שירוויחו. ולמה אינם משתעבדים משום אותה הנאה, הרי אם לא ישתעבד, לא ישתעבד לו חברו!
ועוד קשה, לשם מה נחוץ כאן אותו קנין שישתעבד באותה הנאה. הרי חייב כל אדם לשלם שכר פועל ושליח שהזמין גם כשלא נעשה שום קנין. וכן כאן, כיון שאמר הערב למלוה להלוות וכרך זאת בהתחייבותו, עצם מעשה ההלואה שנעשה בצוויו הוא הוא הקנין!
אלא שפירש רשב"ם: "גמר ומשתעבד - בלב שלם ושליחותא דערב קא עביד מלוה כאילו הוא עצמו הלוה".
פירוש דבריו, שלשון "בההוא הנאה דקא מהימן ליה - גמר ומשתעבד נפשיה" אין פירושו כאן כבשאר מקומות בגמרא – שנעשה קנין. אלא הפירוש הוא שהשתעבדות הערב נעשית בלב שלם, בשונה מאסמכתא. וטעם הדבר לא משום שנעשה קנין, אלא שכיון שרצון הערב שתתקיים ההלואה, נעשה הערב כלווה עצמו. כי אם לא יתחייב, לא תתבצע ההלואה. לכן במתן המעות מתחייב הוא לפורען לכשיהיה צורך בכך.
ואילו במשחק בקוביא לא נעשה שום מעשה של הלואה או מתנה. והתחייבות המפסיד לא היתה שלימה, כמו גם התחייבות המנצח לו היה מפסיד.
עוד צריך ביאור, הכיצד סבר אמימר שלרבי יהודה אין ערב משתעבד, הרי בסמוך הביאו אמוראים ראיות מפסוקים מפורשים שערב משתעבד!
אלא שפירש רשב"ם לעיל: "מנין לערב שמשתעבד - באמירה בעלמא בלא קנין". ורבי יהודה יפרש את אותם הפסוקים בערב שעשה גם קנין. ואף שמפורש בפסוק: (משלי ו, א-ב) בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ. נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ. ומשמע אפילו התחייבת באמרי פיך לבדם, יפרש רבי יהודה שבפיך פירשת באלו סכומים אתה מתחייב, אך עדין נחוץ קנין לגמירות הדעת.
