הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אמימר ורב אשי - בתראי [עורכי הש"ס]
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא קעג ע"א
...ואלא הא דתניא: כשם שאין מוציאין שטר חוב זה על זה - כך אין מוציאין על אחרים, במאי קמיפלגי? באותיות נקנות במסירה קמיפלגי, ...
תנא דידן סבר: אותיות נקנות במסירה,
ותנא ברא סבר: אין אותיות נקנות במסירה.
ואי בעית אימא: דכולי עלמא - אותיות נקנות במסירה, והכא בצריך להביא ראיה קא מיפלגי,
תנא דידן סבר: אין צריך להביא ראיה,
ותנא ברא סבר: צריך להביא ראיה.
דאיתמר: אותיות נקנות במסירה –
אביי אמר: צריך להביא ראיה,
ורבא אמר: אינו צריך להביא ראיה.
1.
מפשט הסוגיה משמע שההלכה תהיה "אותיות נקנות במסירה":
א. מפני הביטוי "איבעית אימא דכולי עלמא אותיות נקנות במסירה"
ב. מפני הביטוי "איתמר אותיות נקנות במסירה..."
2.
רא"ש מסכת בבא בתרא פרק י סימן לו:
לו [דף קעג ע"א] ואלא הא דתניא כשם שאין מוציאין זה על זה כך אין מוציאין על אחרים במאי קמיפלגי באותיות נקנות במסירה מר סבר אותיות נקנות במסירה ומ"ס אין אותיות נקנות במסירה
ואיבעית אימא דכולי עלמא אותיות נקנות במסירה ובצריך להביא ראיה קמיפלגי
דאיתמר אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה רבא אמר אין צריך להביא ראיה
ואע"ג דאמר הכא דכ"ע בין תנא דמתניתין בין תנא דברייתא סברי אותיות נקנות במסירה
ואביי ורבא אית להו תרוייהו אותיות נקנות במסירה
הוא מסיק שמסוגייתנו יוצא שיש לפסוק ש"אותיות נקנות במסירה".
2.1
מסקנתו היא על סמך הדברים לעיל בסעיף 1.
3.
בכל אופן הוא קובע שאין הלכה כסוגייתנו:
לא סמכינן אהא
דהא אמימר ורב אשי דאינון בתראי פסקו הלכתא בפרק המוכר את הספינה דאין אותיות נקנות במסירה
הוא מסתמך על הסוגיה במסכת בבא בתרא דף עז שמשמע ממנה שרב אשי ואמימר פסקו שאותיות לא נקנות במסירה.
בפשטות מדובר במחלוקת סוגיות.
3.1
משמע שהרא"ש גורס בסוגייה שם בבבא בתרא דף עו כגירסת הראשונים [הרי"ף]: "הלכתא: אותיות אינן נקנות במסירה"
3.2
והא דאמר הכא דכ"ע אותיות נקנות במסירה אוקימתא בעלמא היא ולאו דסמכא היא
הוא טוען שהביטוי "דכולי עלמא..." [כלעיל בסעיף 1-א] הוא "אוקימתא בעלמא" וגם "לאו דסמכא היא".
3.3
הערה: האם תמיד אפשר לומר שהביטוי בש"ס "דכולי עלמא..." הוא "אוקימתא בעלמא", ולא מובא כמסקנה מחייבת?
4.
אפשר להסביר את הכרעת הרא"ש בשני אופנים:
אפשרות א: אמנם מסוגייתנו בדף קעג משמע שגם אביי ורבא כך פסקו, שאותיות נקנות במסירה [רק חולקים אם צריך שטר ראיה נוסף].
וכך הסברנו לעיל.
4.1
אבל, אומר הרא"ש, בסוגיה בדף עז מי שמכריע הם אמימר ורב אשי, שהיו מאוחרים לשאר האמוראים, והלכה – כבתראי.
5.
אפשרות שניה:
למרות שבדף עז נאמרו הדברים על ידי אמימר ורב אשי, אבל עיקר הסוגיה דיון מקיף יותר] היא בדף קעג, וההלכה היתה צריכה להיות כמסקנת אותה סוגיה - ובפשטות - שאותיות כן נקנות במסירה.
אבל: מפני שבדף עז אמימר אמר "הלכתא" ורב אשי למד את הדין גם מסברא. לכן ההכרעה הסופית לפי מסקנת הגמרא בדף עז.
5.1
הניסוח המיוחד בדף עז:
אמר ליה רב אשי לאמימר: גמרא או סברא?
א"ל: גמרא.
מניסוח זה מוכח שרב אשי ואמימר דנו באופן הכרעת ההלכה ולא הביעו רק את דעתם האישית.
הביטוי "גמרא או סברא" - 3 מופעים בש"ס. פעמיים בקשר לרב אשי ובית דינו.
5.2
אולי ניתן לחדש, שהדיון בין אמימר ורב אשי נועד לברר מהי הגירסא הנכונה שהועברה במסורת [="גמרא"] לגבי דין מסירה של אותיות - "נקנות במסירה" או "אינן נקנות במסירה".
6.
וכך גם נפסק ברמב"ם:
מגיד משנה הלכות מכירה פרק ו הלכה י:
[י] המוכר שטר וכו' אינו נקנה במסירה. זו מחלוקת בגמרא (בבא בתרא דף ע"ז) בהמוכר את הספינה ובגט פשוט ובמקומות הרבה אבל כך דעת הפוסקים דאין אותיות נקנות במסירה וכאמימר ורב אשי דאינון בתראי דאית להו הכי בהמוכר את הספינה וכן בהלכות בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף ק"ע):
