שכל ישר / רפי זברגר

בבא בתרא קעא ע''ב

הקדמה

אנו עדיין עוסקים בדיני שטר ושובר (קבלה), ובמיוחד כיצד נוהגים כאשר המלווה למשל, איבד את השטר. 
 

הנושא

למדנו במשנה בדף הקודם על מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי האם כותבים שובר ללווה כאשר הוא פורע חלק מהחוב. על כך אומר רב הונא בנו של רב יהושע: אפילו למאן דאמר כותבין שובר, הני מילי אפלגא, אבל אכוליה לא.
החיוב לכתיבת השטר בשיטת רבי יוסי, אומר רב הונא, הוא אך ורק אם היה פירעון חלקי, אך אם היה פירעון מלא, אין חובה לכתוב שטר. הגמרא דוחה את סברתו של רב הונא מתוך סיפור מעשה, של רב יצחק בנו של רב יוסף שהיה נושה ברבי אבא. באו לדון על המקרה לפני רבי חנינא: אמר ליה: הב לי זוזיי, אמר ליה: הב לי שטראי ושקול זוזך, אמר ליה: שטרך אירכס לי, אכתוב לך תברא; אמר ליה, הא רב ושמואל דאמרי תרוייהו: אין כותבין שובר!
רב יצחק תבע את כספו מרבי אבא. ביקש רבי אבא את שטר ההלוואה לפני שהוא פורע את החוב. ענה לו רב יצחק, כי השטר אבד, והוא מציע לכתוב לו שובר על הפירעון. בתשובה, ציטט רבי אבא את דעתם של רב ושמואל, אשר אמרו שניהם כי אין כותבים שובר.
התלבט רבי חנינא כיצד לפסוק במקרה זה. מצד אחד, צוטטו דעתם של רב ושמואל, חכמי בבל, כי אין כותבים שובר, ומצד שני רבי יוחנן וריש לקיש, חכמי ארץ ישראל, סוברים כי כותבים שובר. ומוסיפה הגמרא להתלבטות, גם את דעתו של רבין בשם רב אילעא שהגיע מארץ ישראל לבבל, הסבור כי כותבים שובר. 
פוסק רבי חנינא: מסתברא דכותבין שובר, דאי סלקא דעתא אין כותבין שובר, אבד שטרו של זה-יאכל הלה וחדי?
סברתו של רבי חנינא הביאה אותו למסקנה שכותבים שובר, שהרי אם נפסוק כי אין כותבים שובר, ובמקרה שהשטר באמת אבד למלווה, ייצא שאנו לא נגבה את ההלוואה מן הלווה, וזה הרי "מצב בלתי נסבל". בלשון הגמרא: הלווה אוכל את הכסף וצוחק! 
אביי חולק, ושואל באותה מטבע לשון: ואלא מאי? כותבין שובר, אבד שוברו של זה - יאכל הלה וחדי?
אם נאמר שבאמת כותבים שובר, כפי שרבי חנינא פסק, אנו עלולים להגיע למצב הפוך באותה מידה. שהרי אם השובר ילך לאיבוד אצל הלווה, הרי המלווה יכול לתבוע שוב (אם מצא בסופו של דבר את שטר ההלוואה) ו..לצחוק! 
רבא מסכם את הדו שיח ופוסק כמו רבי חנינא: אין, עֶ֥בֶד לֹ֝וֶ֗ה לְאִ֣ישׁ מַלְוֶֽה. מכוח הפסוק במשלי, אותו הזכרנו במאמר של הדף הקודם, אנו נותנים יותר ''כוח'' למלווה מאשר ללווה. ואם יש לנו התלבטות מי ''יאכל ויצחק'', אנו מעדיפים לתת למלווה לצחוק מאשר ללווה, כיוון שהלווה מוגדר כ-עֶ֥בֶד ביחס למלווה, אשר עשה לו טובה והלווה לו כסף. 
 

מהו המסר?

פעמים רבות בגמרא, פסק ההלכה ניתן לאור מקורות, ובמקרים אחרים פוסקים לפי סברא, כמו במקרה שלנו. רבי חנינא אמר סברא, ואח''כ אביי אמר סברא נגדית, אשר הביאה למסקנה הלכתית הפוכה. רבא הכריע מכוח פסוק בתנ''ך.
ניתן להוסיף ולומר, כי סברתו של רבי חנינא נראית ''חזקה'' יותר, כיוון שאי תשלום החוב ע''י הלווה, בגלל שהמלווה איבד את השטר, נראה תמוה ובלתי מתקבל על הדעת, לעומת החשש של אביי, למקרה בו המלווה מרמה ותובע פעם שנייה את אותה הלוואה – חשש הרבה יותר רחוק.
מסקנה שלנו מדיון זה: להפעיל את הראש ואת "השכל הישר'' אשר בעזרתו נצליח להבין ולהסביר תופעות הקורות לנו במשך החיים. הפעלת ''השכל הישר'' בדרך כלל מביאה אותנו למחוזות נכונים ורצויים.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]