הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
המשמעות של החלפת הגירסא "רבה" ל"רבא" ולהיפך
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא קעב ע"ב
גמ'. ההוא שטרא דנפק לבי דינא דרב הונא, דהוה כתיב ביה אני פלוני בר פלוני לויתי מנה ממך,
אמר רב הונא: ממך - אפילו מריש גלותא, ואפילו משבור מלכא.
אמר ליה רב חסדא לרבה: פוק עיין בה, דלאורתא בעי לה רב הונא מינך.
נפק דק ואשכח, דתניא: גט שיש עליו עדים ואין בו זמן,
אבא שאול אומר: אם כתוב בו גרשתיה היום - כשר;
אלמא היום - ההוא יומא דנפיק ביה משמע,
הכא נמי ממך - מההוא גברא דנפיק מתותי ידיה משמע.
אמר ליה אביי: ודלמא אבא שאול כרבי אליעזר סבירא ליה, דאמר: עדי מסירה כרתי,
אבל הכא ליחוש לנפילה!
אמר ליה: לנפילה לא חיישינן.
ומנא תימרא דלא חיישינן לנפילה?
דתנן: שנים שהיו בעיר אחת, שם אחד יוסף בן שמעון ושם אחר יוסף בן שמעון - אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה,
ולא אחר יוכל להוציא עליהן שטר חוב;
הא הם על אחרים - יכולין,
ואמאי? ליחוש לנפילה!
אלא לאו שמע מינה: לנפילה לא חיישינן.
ואביי? לנפילה דחד לא חיישינן, לנפילה דרבים חיישינן.
1.
בדפוס כתוב "רבה" כי רב חסדא דבר איתו.
אבל יש גירסא "רבא", וקשה, שהרי רב חסדא לא הכירו. ראה "דקדוקי סופרים".
2.
רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כד הלכה ט:
הוציא עליו שטר שכתוב בו אני פלוני בן פלוני לויתי ממך ז מנה אף על פי שאין בו שם המלוה כל מי שיצא שטר זה מתחת ידו גובה בו ואינו יכול לדחותו ולומר של אחר הוא ח ונפל, וכן שני יוסף בני שמעון הדרין בעיר אחת שהוציא אחד מהן שטר חוב על אחד מבני העיר אינו יכול לדחותו ולומר לו לפלוני שהוא כשמך אני חייב וממנו נפל השטר אלא הרי זה שיצא מתחת ידו גובה ואין חוששין לנפילה.
פסק כרב הונא וכרבה [רבא].
3.
מגיד משנה הלכות מלוה ולוה פרק כד הלכה ט:
[ט] הוציא עליו שטר וכו'. מחלוקת אמוראים שם ופסק כרבא דהוא בתרא דלנפילה לא חיישינן וכן פסקו ז"ל:
הוא גורס כלעיל "רבא" ולכן הלכה כמותו. משמע מדבריו שאם היה מדובר ב"רבה" הרי שהלכה היתה צריכה להיות כאביי שכן חוששין לנפילה. והוא מגדיש גם שרבא הוא "בתראי". אמנן לא בתראי כנגד רב אלא כנגד רב חסדא ורב הונא [שאמנם לא חולקים עליו]
4.
יד רמ"ה מסכת בבא בתרא דף קעב עמוד ב:
וקי"ל כרבא. חדא דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם.
הלכה בסוגייתנו כרבא בגלל הכלל הכללי שהלכה כרבא נגד אביי מלבד בהלכות של יע"ל קג"מ.
4.1
נימוק נוסף לקביעת ההלכה כרבא:
ועוד דמתניתין כרבא דיקא דלא חיישינן לנפילה ושנוייה דאביי שנויא דחיקא הוא ולא סמכינן אשנויא [דחיקא], דמה לי לנפילה דחד ומה לי לנפילה דרבים, אי איכא למיחש לנפילה אפילו לנפילה דחד נמי ליחוש ואי ליכא למיחש לנפילה אפילו לנפילה דרבים נמי לא ליחוש. אלא ודאי ש"מ לנפילה לא חיישינן.
גם ממשנתנו מוכח כרבא שלא חוששין לנפילה, ותשובת אביי היא תרוץ דחוק.
ופסק ההלכה הוא:
וכל היכא דאיכא לאסתפוקי במלוה גופיה בין האי גברא דנפיק שטרא מתותי ידיה ובין איניש אחרינא, לא שנא הוי ספיקא בחד ולא שנא ברבים, מחזקינן ליה לשטרא בחזקת ההוא דנפיק מתותי ידיה. ומאן דטעין דהאי שטרא דאיניש אחרינא הוה עליו להביא ראיה וכן הילכתא.
4.2
ויש לשאול: מדוע הוא זקוק להסבר השני ולא מסתפק בכלל שהלכה כרבא נגד אביי.
4.3
אלא נראה לי לומר, שלפי הגירסא בגמרא "רבה", הרי שהלכה צריכה להיות כאביי - וכלעיל בסעיף 3. לכן הוא מוסיף שממשנתנו משמע שהלכה כרבה אע"פ שאביי הוא "בתראי".
5.
יש אומרים שבאופן עקרוני הלכה כבתראי אפילו ביחיד נגר רבים:
יד מלאכי כללי התלמוד כלל קסט:
וכן נראה דעת הרא"ש שם ובריש פ"ב דברכות ובההיא דקדושין ובפרק הגוזל ומאכיל ע"ש וע"ע הרא"ש פרק בתרא דנדרים שיבא לקמן ודוק ודעת הרמב"ם ג"כ כך היא שהרי כתב מרן בכ"מ רפ"ב מהלכות ק"ש ואף על גב דאיכא התם אמוראי אחריני דפסקי כתנאי אחריני רבא הוי בתרא מכלהו והלכתא כוותיה וכן פסק הרי"ף ז"ל ע"כ וכן כתבו התוס' בר"פ היה קורא [דף] י"ג ב' ד"ה אמר רבא והכי הלכתא דקי"ל כרבא דהוא בתראה וכ"כ ה"ה פכ"ד מהלכות מלוה ולוה הלכה ט' מחלוקת אמוראים שם פסק כרבא דהוא בתראה דלנפילה לא חיישינן אף על גב דרב הונא ואביי פליג עליה עיין פרק גט פשוט [דף] קע"ב ב' ...
לפי דבריו בסוגייתנו מדובר שהלכה כרבא בגלל שהוא בתראי - והוא מציין לאמור לעיל בסעיף 3 - והוא יחיד נגד אביי וגם נגד רב הונא.
