נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע
בבא בתרא קסז ע"א
"ההוא שטרא דהוה חתים עליה רבא ורב אחא בר אדא, אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: דין חתימות ידא דידי היא, מיהו קמיה דרב אחא בר אדא לא חתימי לי מעולם! כפתיה ואודי. א"ל: בשלמא דידי זייפת, אלא דרב אחא בר אדא דרתית ידיה, היכי עבדת? אמר: אנחי ידאי אמצרא, ואמרי לה: קם אזרנוקא וכתב".
מסופר על חתן של גביר אחד בדורו של הגאון מוילנא, שנטש ביום אחד את אשתו, עזב את וילנא ועקבותיו לא נודעו כך שאשתו נשארה עגונה בבית אביה.
כעבור שנים הגיע לוילנא יהודי שזקנו מגודל... ועל פי סימניו ותנועותיו זיהה הגביר את חתנו.
החתן התנצל בפני הגביר על התנהגותו הנלוזה, הלה סלח לו, קיבלו בסבר פנים יפות והזמינו אל ביתו. גם שאר בני הבית, לרבות האישה, בתו של הגביר זיהו אותו כבעל נעוריה ותרב השמחה במעונם.
ברם אחרי ככלות הכל, לאחר שהאישה נכנסה עימו בדברים אחדים החלה לפקפק בסתר ליבה אם האיש הניצב למולה אכן הוא בעלה האמיתי. אמנם הוא הזכיר לה כמה דברים שבינו לבינה אך בכל זאת הרי היה ליבה נוקפה שמא אין האיש הזה אלא רמאי ונוכל, אשר שמע מן הסתם את הדברים מפי בעלה האמיתי, ולא ידעה מה להחליט וכיצד לנהוג. ועל כן פנתה לאביה והציעה לפניו את ספקותיה כלפי יחוסו האמיתי של ההלך. בצר לו פנה אביה אל מעונו של הגאון מוילנא ושטח בפניו את המבוכה בה הם שרויים.
הגאון מוילנא ביקש שיביאו לפניו את ההלך, ולאחר שעמד על טיבו פטרו לשלום, ואמר לאבי האישה כי יאמר לבתו כי תתנהג עם האיש בכבוד ובידידות אך תמתין עד שבת. ביום השבת כשילך עימו לבית הכנסת יעסיק את עצמו בשיחה עם שמש בית הכנסת ואז באמצע השיחה יפנה אל ההלך ויאמר לו: אל תמתין לי, לך ושב בסמוך למקומי הקבוע בבית הכנסת כאשר היתה באמנה איתנו! ונראה איך יפול דבר. אבי האישה עשה כעצתו של הגאון מוילנא כשהגיעו לבית הכנסת, אמר לו: אל תמתין לי, שב נא במקומי הקבוע, הלה התבלבל מאוד ולא ידע לאן לפנות... ואבי האשה שחק בליבו והבין כי צדקה בתו בחששותיה ובפקפוקיה. מיד לאחר שבת הובא ההלך שנית לביתו של הגאון מוילנא, ולאחר שיחה קצרה הודה כי שיקר וכל מה שהכיר נבע מכך שנפגש עם החתן מעיר פלונית ומפיו נודעו לו כל הפרטים...
כששאלוהו תלמידיו של הגאון, מדוע עלה בדעתו לנסות את האורח דוקא בנושא המקום שבבית הכנסת?
ענה הגאון ואמר: כשנתתי את עיני באיש הבחנתי מיד כי עומד לפני רמאי מיוחד במינו, וכששמעתי מפי הגביר כי האורח יודע לספר דברים שבינו לבינה, הבינותי כי בודאי נפגש הוא עם הבעל האמיתי ובדרך עורמה הצליח להוציא ממנו את הידיעות הללו. מכל מקום כדי לברר את האמת, החלטתי לנסותו אם יכיר את מקום התפילה בבית הכנסת, וזאת כי היה ברור לי שעל דבר בקדושה כגון מקומו בבית הכנסת, לא עלה על דעתו של הנוכל לחקור ולדרוש את הבעל, כי במוחו של אדם לא תעלה מחשבה לחקור על מקום קדוש כבית כנסת בשעה שהוא מנסה לשקר ולהכשיל בת מישראל!
דבר זה, ציין הגאון, למדתי מהמסופר בתורה על בני יעקב שכאשר הגיעו לאביהם וסיפרו לו: "עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים" נאמר: "ויפג ליבו כי לא האמין להם". לאחר מכן נאמר, "וידבר אליו את כל דברי יוסף אשר דיבר אליהם, וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, ותחי רוח יעקב אביהם".
מדוע יעקב לא האמין להם בתחילה, ורק כאשר ראה את העגלות חיתה רוחו?
משום שלפני שמסרו לו את הסימן הזה היה יעקב מפקפק בדבר, שמא נפגש האיש עם יוסף בנו, הצליח להוציא ממנו כמה פרטים, והאיש הזה שאח"כ נהיה למושל בארץ מצרים הכיר את אחי יוסף ובדה מליבו כי הוא יוסף, בהיותו דומה לו בקלסתר פנים. ברם כשמסרו לו האחים את הסימן שעסק בפרשת עגלה ערופה, הבין יעקב כי אין כאן כל תרמית, כי רמאי לא יתן אל ליבו להתעניין בדברים שבקדושה לפיכך "ותחי רוח יעקב אביהם" - כי אז נתברר לו בוודאות כי הוא יוסף בנו ולא אחר.
מעתה מבואר שכך היה גם במעשה שלפני רבא.
רבא לא היה די מומחה להבחין בכל אמצעי הזיוף, כמעללי אותו זייפן רשע. אך בגלל דבר אחד נכשלה המזימה. על דעת הרשע לא עלה ענין של מצוה. רבא, למרות היותו ראש הישיבה ונשיא הדור, לעולם ינהג כבוד בפני החכם הקשיש שזכה ללמוד עוד אצל גדול האמוראים רב ואצל תלמידיו, ולעולם לא יחתום לפניו. וכדברי הגמרא במסכת גיטין דף י ע"ב: "רווחא שבק למאן דקשיש מיניה".
(משלי כא, י) נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע. (בראשית ו, ה) וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם.
