תוכחה עדינה / רפי זברגר

בבא בתרא קסז ע''א

הקדמה

אנו ממשיכים לדון בנושא שטרות וכתיבתן, תוך כדי שמירה מפני זיופים. 
 

הנושא

אמר אביי: האי מאן דבעי למחוי חתימות ידיה בבי דינא, לא לחוי בסוף מגילתא, דלמא משכח לה אחר וכתיב דמסיק ביה זוזי.
פוסק אביי, אדם אשר כותב את חתימתו לבית הדין, על מנת שיוכלו להשוות חתימה זו לחתימתו המעטרת שטר מסוים, חייב להקפיד לא לכתוב את החתימה בסוף שטר, או בסוף עמוד כדי שמישהו לא ייקח שטר זה, ויוסיף ויזייף בחלק העליון כאוות נפשו, ואז יבוא לתבוע מכוח שטר זה, כמו שנלמד במשנה, בעוד מספר ימים (בבא בתרא, קע''ו):
הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו - גובה מנכסים בני חורין. כלומר יש תוקף לשטר המקנה כוח לגבות על ידו. 
מספרת הגמרא סיפור המאשש את דינו של אביי:
ההוא בזבינא דאתא לקמיה דאביי, אמר ליה: ניחזי לי מר חתימות ידיה, דכי אתו רבנן מחוו לי, מעברנא להו בלא מכסא. אחוי ליה בריש מגילתא, הוה קא נגיד ביה, אמר לו: כבר קדמוך רבנן. 
היה מוכס יהודי אשר הגיע לאביי ואמר לו: כדי שחכמים יעברו את ''בדיקות המכס'' ללא בעיות, הריני מבקש ממך את חתימתך על הקלף, וכך נפיץ זאת בפני כל המוכסים, ואם אחד החכמים יביא חתימה זו בפני מוכס, ייפטר מתשלום מכס. 
נענה אביי וביקש לחתום בראש הדף. הזיז המוכס את השטר כדי שחתימת אביי תיכתב בתחתית הדף.
אמר לו אביי: כבר קדמוך רבנן. כלומר, אני מבין מה כוונותיך – אתה מעוניין להשתמש בשטר המכיל את חתימתי, על מנת לתבוע אנשים שאינם חייבים – חכמים כבר קידמו אותך וחייבו לחתום בראש הדף, כפי שלמדנו לעיל. 
 

מהו המסר?

מוכס זה היה נוכל לא קטן, ואביי היה יכול ''להעיף אותו מכל המדרגות''. אך לא – אביי לא נהג כך. ויותר מכך – אביי אמר לו בעדינות רבה: כבר קדמוך רבנן, שזוהי בעצם ''אמירה עדינה מאוד'', אמירה שאינה מפורשת אלא מרומזת, והכול כנראה מתוך רצון ושאיפה שלא לבייש את המוכס, על אף שנהג שלא כשורה ותכנן לזייף שטרות.
נלמד מ''דרכו העדינה של אביי'' כיצד ובאיזה אופן יש להוכיח אנשים על מעשיהם הלא רצויים: אין לביישם, בוודאי שלא בפרהסיא. יש להוכיחם בעדינות, בשקט, בזהירות, והכול מתוך כוונה להניא אותם מטעותם, לגרום להם לחשוב פעמיים לקראת העתיד, כדי שלא ישובו לאותו חטא פעם נוספת.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]