נחישות / רפי זברגר

בבא בתרא קסה ע''ב - קסו ע''א

הקדמה

במשנה בדף הקודם למדנו "לפרש את הסכום הכתוב בשטר", כאשר אינו חד משמעי. נדגים ע''י הצגת המקרה הראשון במשנה:
כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעין עשרין - אין לו אלא עשרין; נכתב בשטר, כי ניתנה הלוואה בסך מאה זוזים שהם עשרים סלעים. בפועל, בכל מאה זוזים ישנם עשרים וחמשה סלעים (סלע – ארבעה זוזים), אך המשנה פוסקת שהלווה חייב להחזיר עשרים סלעים (שמונים זוז). לפי הרשב''ם אנו מסבירים את ''כוונת המשורר'': מאה זוז ''גרועים וחסרים'' שאינם שווים אלא עשרים סלעים. 
 

הנושא

הגמרא מצטטת שתי ברייתות העוסקות בנושאים דומים לאלו של המשנה, הגמרא מתייחסת להשוואה בין שני דינים:
1. ברייתא א': כסף בדינרין - אין פחות מבשני דינרין דהב, כסף. אם כתוב בשטר: כסף בדינרין – אין להפחית מערך שני דינרי זהב, אבל לשלמם בכסף. 
2. ברייתא ב': זהב בדינרין - אין פחות מבשני דינרין דהב, כסף – זהו מקרה הפוך: כתב: "זהב בדינרין" – כאן אנו אומרים שאין להפחית מערך שני דינרי כסף, אבל לשלמם בזהב. 
ועל כך אומר רב אשי: רישא - דכתב דינרי, סיפא - דכתב דינרין. בברייתא הראשונה כתב דינרי, ואילו בשנייה כתוב דינרין. לכן, בברייתא ראשונה הכוונה לדינרים של זהב, לעומת הברייתא השנייה, שם הכוונה לדינרים של כסף. 
מצטטת הגמרא משנה ממסכת כריתות (ח', א') המהווה מקור להבדיל בין דינרי ל-דינרין:
האשה שהיו עליה ספק חמש לידות, ספק חמש זיבות - מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים, ואין השאר עליה חובה, היו עליה חמש לידות ודאות, חמש זיבות ודאות - מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים, והשאר עליה חובה; 
אשה יולדת צריכה להביא ''קרבן יולדת'', וגם אשה זבה (שופע ממנה דם שאינו דם נידה) חייבת להביא קרבן. המשנה מדברת במקרי ספק: אם אשה הפילה חמש פעמים ל''ע, אך אינה יודעת אם הפילה וולד ואז חייבת בקרבן, או שמא הפילה בשלב ''טרום וולד'', ואז פטורה מקרבן. וכן, האשה שראתה חמש פעמים דם שופע, אך אינה יודעת האם זהו דם זבה ואז חייבת בקרבן, או שמא אינו דם זבה, ואז פטורה מקרבן. פוסקת המשנה, כי היא מביאה קרבן אחד המתיר לה לאכול קרבנות אחרים, אך אינה מביאה קרבן לשאר מקרי הספק. לעומת זאת, אם היו חמש לידות וודאיות, או חמש ראיות של זבה ודאית, היא מביאה קרבן אחד להתירה באכילת קרבנות, אך חייבת להביא את שאר הקרבנות. 
ממשיכה הגמרא לספר על מצב שהיה בירושלים, שהיה ביקוש אדיר לקרבנות של נשים, עד שהסוחרים האמירו את המחירים של קן (זוג של תורים או בני יונה) למחיר של ''דינרי זהב'' – יקר משמעותית מהמצב הרגיל. 
אמר רשב"ג: המעון הזה (לשון שבועה)! אם אלין הלילה עד שיהו בדינרין; נכנס לבית דין ולימד: האשה שהיו עליה חמש לידות ודאות, חמש זיבות ודאות - מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים, ואין השאר עליה חובה; 
רבן שמעון בן גמליאל שמע על הפקעת המחיקים, נכנס לבית המדרש ופַסָק הלכה בשונה מהמשנה: גם אם וודאי לאשה שהיא חייבת חמש קרבנות על חמש לידות או על חמש זיבות, היא מחויבת להביא רק קרבן אחד והשאר אינו חובה. 
פסק זה הוריד מיידית את הביקוש לקרבנות, וכמובן החזיר את המחיר לעלות של כסף (דינרין) שהוא המחיר הרגיל, ואף פחות מכך (מכאן ההוכחה להבדיל בין דינרי (זהב, בעת הפקעת המחירים) לדינרין (כסף – לאחר תקנת רשב''ג)). 
 

מהו המסר?

יש מספר הסברים הלכתיים לפסק הייחודי של רשב''ג, נתמקד בהסברו של רש''י במסכת כריתות, הטוען כי רשב''ג הסתמך על כלל של ''הוראת שעה'' – לפיה מותר לשנות הלכה לצרכים חשובים, משום: עֵ֭ת לַעֲשׂ֣וֹת לַה֑' הֵ֝פֵ֗רוּ תּוֹרָתֶֽךָ (תהלים קי"ט, קכ"ו) .
אנו למדים מרשב''ג נחישות ללא מורא ופחד. הוא חשב כי צריך לשנות את המצב, אשר עלול היה לגרום לכך שלא יביאו בכלל קרבנות – קם ועשה מעשה.
נלמד מדרכו זו, לקבל החלטות חשובות, גם אם אינן ''מקובלות'', וליישמן בלהט ובנחישות ללא חשש ופחד.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]