גזירת מלך היא
בבא בתרא קנט ע"א
"גזירת מלך היא דאיהו לא מהימן ואחריני מהימני, ולאו משום דמשקר. דאי לא תימא הכי, משה ואהרן לחותנם משום דלא מהימני הוא? אלא גזירת מלך הוא שלא יעידו להם".
אמרו במסכת סנהדרין דף כז ע"ב: "תנו רבנן: לא יומתו אבות על בנים, מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא ימותו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות - הרי כבר נאמר איש בחטאו יומתו. אלא, לא יומתו אבות על בנים - בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות - בעדות אבות". ...
ושם בדף כח ע"א: "אשכחן לחובה, לזכות מנא לן? - אמר קרא: יומתו יומתו תרי זימני, אם אינו ענין לחובה - תנהו ענין לזכות. אשכחן בדיני נפשות, בדיני ממונות מנלן? - אמר קרא: משפט אחד יהיה לכם - משפט השוה לכם".
הוה אומר, שמקור פסול עדות הקרובים הוא שלא יעיד אב בבנו ובן באביו להמיתו. ולא להמיתו בלבד אלא אפילו לחייבו ממון. ולא קורבה ראשונה בלבד אלא גם קורבה שניה. וכיון שנפסלה עדותם לחובה, אינו מן הדין שתוכשר עדותם לזכות.
לפיכך מבואר שטעם פסול עדות הקרובים הוא שלא תהא יד אדם בבנו ובאביו ובאחיו, אלא יסמכו ויאמינו איש באחיו, ולא תהיינה משפחות ישראל ככלי חרסים המתנפצים ומתפוררים.
לפיכך קשה, הכיצד אמרו בסוגייתנו שפסול עדות הקרובים גזירת מלך היא? הרי טעם הדבר נהיר ובהיר!
אלא שאין פירוש "גזירת מלך" – גזירה בלא טעמא. ובא רק לאפוקי מעדות פסול ועדות נוגע שמעצם טבען אין בהן שום עדות ונאמנות. ואילו עדות קרובים אף שאין בה חשש משקר, גזירת מלך שתיפסל מטעם אחר.
