הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רב נחמן ורבא - כמי הלכה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא קנט ע"ב
ההוא דאמר ליה לחבריה: מאי בעית בהאי ביתא?
אמר ליה: מינך זבינתיה ואכלית שני חזקה,
א"ל: אנא בשכוני גוואי הואי;
אתא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: זיל ברור אכילתך.
אמר ליה רבא: הכי דינא? המוציא מחבירו עליו הראיה.
ורמי דרבא אדרבא,
ורמי דרב נחמן אדרב נחמן;
דההוא דא"ל לחבריה: כל נכסי דבי בר סיסין מזבינא לך,
הואי ההיא ארעא דהוה מיקרי דבי בר סיסין,
אמר ליה: הא לאו דבי בר סיסין היא, ואיקרויי הוא דמיקריא דבי בר סיסין;
אתו לקמיה דרב נחמן, אוקמא בידא דלוקח.
א"ל רבא: דינא הכי? המוציא מחבירו עליו הראיה.
קשיא דרבא אדרבא, קשיא דרב נחמן אדרב נחמן!
דרבא אדרבא לא קשיא:
התם מוכר קאי בנכסיה,
הכא לוקח קאי בניכסיה;
דרב נחמן אדרב נחמן נמי לא קשיא:
כיון דאמר ליה דבי בר סיסין ומיקריא דבי בר סיסין,
עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו דבי בר סיסין היא,
אבל הכא לא יהא אלא דנקיט שטרא,
מי לא אמרינן ליה: קיים שטרך וקום בניכסי?
1.
בסוגייתנו מובאים שני מקרים בהם נחלקו רב נחמן ורבא.
2.
הגמרא מסבירה את שיטותיהם של רב נחמן ורבא באופן שאין סתירה בין הפסקים של כל אחד מהם בפני עצמם.
3.
רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק טו הלכה י:
הביא המערער עדים שזו השדה שלו וזה שבתוכה טוען ממך לקחתיה ואכלתיה שני חזקה והביא עדים שאכלה שני חזקה טען המערער ואמר היאך תטעון שלקחת ממני היום שלש שנים ובאותו הזמן לא הייתי במדינה זו,
מצריכין זה שבתוכה להביא ראיה שזה פלוני שמערער היה עמו במדינה בזמן הזה שטוען שמכר לו בו אפילו יום אחד כדי שיהיה אפשר שימכור ואם לא הביא מסלקין אותו.
הרמב"ם פוסק כרב נחמן במקרה הראשון.
4.
רמב"ם הלכות מכירה פרק כא הלכה כא:
האומר לחבירו שדה ראובן אני מוכר לך, וכיון שבא הלוקח להשתמש בה אמר לו המוכר אינה זו השדה שהיתה של ראובן אלא כך היא קרויה ולעולם לא היתה לו אלא זו היא שהיתה של ראובן ולקחתיה ממנו והיא שמכרתיה לך, על המוכר להביא ראיה, ואם לא הביא זוכה הלוקח בזו שכל העם קוראים של ראובן, וכן כל כיוצא בזה הלך אחר השם שהוא פשוט בפי הכל.
הרמב"ם פוסק כרב נחמן במקרה השני.
5.
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף ל עמוד א:
... ובהני תרי עובדי סבירא לן כרב נחמן דהלכתא כוותיה בדינא וכן פוסקין פירושי ר' חנינא איש רומי.
הוא מסביר שיש לפסוק כרב נחמן על פי הכלל ש"הלכה כרב נחמן בדיני". בסוגייתנו מדובר שהלכה כרב נחמן נגד רבא, אבל מהרשב"ם משמע שהלכה כרב נחמן גם נגד כל אמורא אחר [האם גם נגד רבים?].
6.
רא"ש מסכת בבא בתרא פרק ג סימן ד:
והלכתא כרב נחמן בהני תרי עובדי דרבא בהני עניני תלמיד הוה ויתיב קמיה דרב נחמן ואין הלכה כתלמיד במקום הרב כתב רב אלפס ז"ל
גם הרא"ש פוסק כרמב"ם וכרשב"ם. אבל בעוד שהרשב"ם מסתמך על כלל כללי שהלכה כרב נחמן בדיני [כמובא לעיל בסעיף 5], הרי שהרא"ש מסתמך על כלל כללי אחר, שאין הלכה כתלמיד נגד רבו [ראה להלן].
6.1
הערה: אולי דווקא כאן אין הלכה כתלמיד נגד רבו כי מדובר שרבא היה בחיי רב נחמן ובסוגייתנו דן עימו "בפניו".
יש פרשנים שבאופן כללי אומרים שיתכן שהלכה תהיה כתלמיד נגד רבו במקרה שהתלמיד חלק על רבו אחרי מות רבו.
6.1.1
מקור לאמור לעיל:
גופי הלכות פרק א - כללי אות א' כלל כג:
"אין הלכה כתלמיד. כתב הר"ן ז"ל סוף הזורק [גיטין מג. מדפי הרי"ף ריש המגרש] דכי אמרינן הכי, כי פליג בהדיה, אבל אי בתר הכי פליג עליה, נקטינן כוותיה דבתראה הוא".
7.
הסיכום ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רג:
הטעם שפסקו כרב נחמן.
הרי"ף פסק כדעת רב נחמן וכתב שרבא היה כתלמיד היושב לפני רבו באלו ההלכות, ולכן ההלכה כרב ולא כתלמיד.
וכן פסק הרא"ש [סי' ה],
וביאר הנמוקי יוסף שיש ללמוד כן ממה שכתוב 'א"ל רבא' ולא כתוב 'רבא אמר' שהיה בענין זה תלמיד אצל רבו.
ובפלפולא חריפתא [אות ז] ביאר שרצה לומר בזה שאפילו דקיי"ל הלכתא כבתראי מאביי ורבא ואילך
הערה:
משמע מדבריו שהלכה כבתראי מאביי ורבא [מדובר על רבא בסוגייתנו] גם כשחולק על חכם מלפני אביי ורבא [מדובר על רב נחמן בסוגייתנו].
מכל מקום זה דווקא היכן שהם חולקים על הקודמים להם ובאים להורות הלכה שלא כמותם,
אבל כאן כיון שרבא לא בא להורות הלכה דלא כרב נחמן
אלא היה הוא כתלמיד היושב לפני רבו ושואלו, ובזה לעולם אין הלכה כתלמיד במקום הרב.
תוספת הסבר:
כוונת הרי"ף - וכן הרא"ש לעיל בסעיף 6 - שבאמת יתכן שהלכה כתלמיד נגד רבו כשבא לפסוק, וזה על פי הכלל שהלכה כבתראי [גם כתלמיד נגד רבו], אבל בסוגייתנו רבא לא בא לפסוק נגד רב נחמן אלא הוא "רק" שאל את רב נחמן [=הקשה עליו] על פסק דינו.
7.1
והנימוקי יוסף מוכיח זאת מכך, שהגמרא לא מנסחת "ורבא אמר..." [שאז משמע שרבא חולק על רב נחמן ופוסק באופן שונה] אלא הניסוח בסוגייתנו הוא "אמר לו רבא", ומשמע מכך "שהיה בענין זה תלמיד אצל רבו" - שרבא מעוניין רק לברר את ההלכה ולא בא לחלוק על רבו - רב נחמן.
7.1.1
ההסבר הנ"ל לכאורה קצת קשה, שהרי הביטוי "אמר ליה דינא הכי?" מלמד שהשואל - רבא - בא דווקא לחלוק ולהקשות, ולא נראה, ש"תלמיד אצל רבו" ינסח כך את שאלתו אם היא נועדה רק לבירור בעלמא ולא לצורך הכרעה.
7.2
בכל אופן משמע מה"נימוקי יוסף" שכעיקרון הלכה כרבא נגד רב נחמן!
8.
הביטוי "דינא הכי?" - 9 מופעים בש"ס [כולל כפולות] -תמיד בסימן שאלה, ובעיקר כלפי רב ורב נחמן.
הביטוי "הכי דינא?" - מופע יחידאי בש"ס
9.
השוואה בין שני הנימוקים לפסיקה כרב נחמן נגד רבא:
גופי הלכות פרק א - כללי אות א' כלל כד:
אין הלכה כתלמיד במקום הרב. כתב הרי"ף ז"ל [טו. מדפיו] פרק חזקת וקיי"ל כרב נחמן בתרווייהו וכו', דרבא בהאי ענינא תלמיד הוה יתיב קמיה דרב נחמן ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, ועוד דמעשה רב. ואזיל לטעמיה דסבר שאם רבא לא היה כאן לפני רב נחמן דהיכי קאמר אמר ליה רבא, דאל"כ הוה הלכה כרבא, דסבר דכל שלא היה התלמיד לפני הרב הלכה כבתראי.
עד כאן כלעיל בסעיף 7.
9.1
וק"ק אמאי לא נתן טעם אחר כמו שכתב הרי"ף ז"ל בכמה מקומות מהלכותיו ולימא ועוד דהלכה כר' נחמן בדיני.
הוא מקשה מדוע הרי"ף לא אמר גם את הנימוק שמובא ברשב"ם "הלכתא כרב נחמן בדיני".
9.2
הוא מקשה על הרי"ף ממקור שבו הרי"ף לא טען שהלכה כתלמיד נגד רבו אם לא נחלקו פנים אל פנים [האם יש הבדל בין אם נחלקו פנים אל פנים או שתלוי רק אם התלמיד נחלק על רבו בחיי רבו?]:
ובפרק מי שמת [עד: מדפיו] אהא דתני בר קפרא הואיל והללו באים לירש יחלוקו, כתב פירש רב האי גאון ז"ל וכו' עד דקא פסק הלכתא כבר קפרא, חדא דהוא מסקנא דשמעתא, ועוד דרביה דרבי יוחנן הוה, וק"ק דלמה לא חלק עליו הרי"ף ז"ל דהא התם בר קפרא ורבי יוחנן לא הוו יחד כי הכא,
9.3
הוא מביא מקור שהרי"ף התלבט אם הלכה כרבה או הלכה כרבא שהיה תלמידו של רבה:
ובכיצד הרגל [ב"ק ח: מדפיו] בפיסקא אם נהנית כתב הרי"ף ז"ל איכא מאן דפסק כרבה שהוא רביה (ברבא) [דרבא] ואיכא דפסיק כרבא דבתראה הוא ולא הכריע.
ואפשר דתלי פלוגתייהו דיש אומרים דדוקא מאביי ורבא ואילך ולא מהם לרבם, ויש אומרים דלא שנא.
10.
גופי הלכות פרק א - כללי אות א' כלל כו:
עוד מקור של הרי"ף שאין הלכה כתלמיד נגד רבו גם אם לא נשאו פנים אל פנים:
אין הלכה כתלמיד במקום הרב. נראה מדברי הרי"ף ז"ל שסובר כן אף במקום שלא נשאו ונתנו פנים בפנים, ברכות פרק אלו דברים [מ: מדפיו] חמי טבריא, חזקיה אמר וכו' רבי יוחנן אמר וכו', והלכתא כחזקיה דרביה הוא, והא התם לא קאמר אמר ליה, וכן כתב פרק כל כתבי [שבת מג. מדפיו] איתמר היו כתובים תרגום רב הונא אמר אין מצילין, והלכתא כרב הונא דרב חסדא תלמיד הוא, וכן כתב גם כן פרק מפנין [שם נא.] גבי בשר תפוח, והסימן כשהוא פנים בפנים (כ)שאומר אמר ליה[יב].
11.
יד מלאכי כלל קסט:
בתוך דבריו:
מוסכם שאין הלכה כתלמיד נגד רבו - בפניו:
אך בלא דבריו ז"ל פסקי הרמב"ם לא קשיין אהדדי לפק"ד דשפיר מצינן למימר דמאי דפסק בפי"ב דנדרים דלא כרבא דבתרא הוא לאו היינו טעמא כדכתב הוא ז"ל משום דעולא ורב נחמן רבים נינהו
אלא טעמא הוי משום שרבא חולק עם רב נחמן רביה פנים בפנים כדמוכח בפרק בתרא דנדרים [דף] פ"ד א' דקאמר איתיביה רבא לרב נחמן וכו'
וקא שני ליה רב נחמן לעולם אימא לך וכו'
11.1
הוכחה מסוגייתנו - בבא בתרא דף ל [ובבא בתרא דף קסט]:
וכל כי האי ודאי דאין הלכה כתלמיד במקום הרב כמ"ש הרי"ף בהדיא בפרק חזקת הבתים וקי"ל כרב נחמן בתרווייהו וכו' דרבא בהאי עניינא תלמיד הוה דיתיב קמיה דרב נחמן ואין הלכה כתלמיד במקום הרב
וכתב שם הנ"י מדלא אמרינן רבא אמר אלא אמר ליה
