לא על לבית מדרשא / רפי זברגר

קידושין מד ע"א

הרקע

הדין האחרון במשנה, בתחילת הפרק (מ''א.) פסק כי : האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, בו ובשלוחו. כלומר, אבא יכול לקדש את ביתו כשהיא נערה (בין גיל שתים עשרה לגיל שתים עשרה וחצי). גם בעצמו וגם ע''י שליח.
על קטע זה ציטטה הגמרא בדף הקודם, משנה ממסכת גיטין (ס''ד:) בה למדנו על מחלוקת בין תנא קמא ורבי יהודה למי הבעל נותן את הגט, כאשר מבקש לגרש את ארוסתו בעודה נערה. לפי תנא קמא יכול לתת את הגט או לאבי הנערה, [התורה נתנה לו את ''הזכות' לקדש את ביתו כשהיא נערה, ולומדים בלימוד מיוחד, כי יש לאבא ''זכות'' לקבל גם את הגט של ביתו, בעודה נערה], או לנערה בעצמה [היא נחשבת כבר ל''גדולה'' ולכן יש לה זכות לקבל בעצמה את הגט]. 
על משנה זו יש מחלוקת בין שני חכמי גמרא: רבי יוחנן וריש לקיש. לדעת ריש לקיש, המחלוקת של תנא קמא ורבי יהודה במשנה, מתייחסת גם לגירושין, כפי שכתוב במפורש במשנה שם, וגם לקידושין. כלומר גם בקידושין, הבעל יכול לתת את שטר או כסף הקידושין לנערה ישירות, לפי דעת תנא קמא. לעומתו, סובר רבי יוחנן, כי המחלוקת הינה רק בגיטין, אבל בקידושין, כולם מסכימים שניתן למסור את השטר או הכסף רק לאבא של הנערה, ולא לנערה עצמה.   
 

הנושא

הגמרא מספרת כי חכם בשם רבי אסי לא הגיע לשיעור של הרב בבית המדרש. רב אסי הרגיש כי ''חסר לו'' והיה רוצה להשלים את הידע שהפסיד היום בבית המדרש. לכן, כאשר פגש בדרכו את רבי זירא, שאל אותו, מה למדו היום בבית המדרש? ענה לו רב אסי: ...גם אני לא הלכתי היום לשיעור, אבל חכם שלישי בשם רבי אבין, היה בשיעור ויכול להשלים לנו את החסר. כשנכנס רבי אבין, סיפר מה אירע בבית המדרש ,ו"גילה" להם, כי כל החכמים בבית המדרש הסכימו לדעתו של רבי יוחנן כפי שהסברנו לעיל [מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה הינה רק לגבי גיטין ולא לגבי קידושין]. המשיך וסיפר רבי אבין: ריש לקיש, שהיה בבית המדרש, צווח ככרוכיא [צעק בקול רם]: הכיצד כולכם חושבים כי רבי יוחנן צודק, והרי ידוע לנו כי יש היקש [לימוד משתי הלכות הכתובות זה ליד זה בפסוקי התורה], המשווה את דיני קידושין לדיני גיטין, ואם אנו אומרים שבגיטין הבעל יכול להביא את הגט או לאבא או לבעל, כך גם צריך להיות בקידושין. ולכן חשב ריש לקיש, כפי שאמרנו לעיל, כי גם בגיטין וגם בקידושין, הבעל יכול למסור את שטר או כסף הקידושין, לאבי הנערה או לנערה עצמה. 
 

מהו המסר?

בסיפור אותו הכרנו היום, שמענו על שני חכמים אשר נעדרו מהשיעור היומי בבית המדרש. הגמרא לא טרחה לספר לנו מדוע ולמה באמת לא הגיעו לשיעור. ניתן לשער מספר אפשרויות: אולי הייתה במקרה לשני החכמים ''סיבה טובה'' אשר מנעה מהם להגיע, כמו מחלה שלהם או של בן משפחתם וכדו'. ניתן אף לומר אפשרות נוספת, כי שני החכמים ידעו שעומד להיות ''שמח'' בבית המדרש, בנוגע למחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, כפי שתיאר זאת רב אסי, ולכן לא רצו לקחת חלק בכך. אך ניתן גם לומר כי לא הייתה ''סיבה ממש טובה'' ובכל אופן נעדרו שני החכמים.
אם נאמר כאפשרות השלישית, ניתן להסיק מתוך הסיפור, כי ''לא נורא'' לפספס מידי פעם שיעור, או משהו חשוב אחר, ואנו נותנים לחיים ''לזרום'' ולא עושים מכל היעדרות או מעשה אחר ''סיפור'', וממשיכים בזרם החיים כרגיל.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]