סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

אין שליח לדבר עבירה / רפי זברגר

קידושין מב ע"ב

 

הקדמה

בדף הקודם התחלנו את הפרק השני, העוסק גם בדיני שליחות. שלשה דינים של קידושין ושליחות:
1. האיש מקדש בו ובשלוחו – האיש יכול כמובן לקדש את האשה וגם לשלוח שליח לקדש אשה עבורו – שליח להולכה. 
2. האשה מתקדשת בה ובשלוחה – האשה זכאית לקבל את הקידושין מהבעל, או לשלוח שליח לקבלה – שליח לקבלה.
3. האיש מקדש את ביתו כשהיא נערה, בו ובשלוחו – אבא יכול לקדש את ביתו הנערה [גיל שתים עשרה עד שתים עשרה וחצי], וגם למנות שליח לקדש את ביתו הנערה [אמנם, אבא יכול גם לקדש ביתו הקטנה, אך אין זה ראוי! (רש''י)]. 
 

הנושא

אחרי שלמדנו דין שליחות, מביאה הגמרא משנה ממסכת בבא קמא (מט:) השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, שילח ביד פיקח - פיקח חייב;
ישנם שני דינים במשנה זו:
1. אדם אשר ממנה ילד קטן להיות שלוחו על מנת... לשרוף שטח של אדם אחר - משלח אמנם פטור בדיני אדם [לא יצא חייב במשפט], אבל מתחייב ''בדיני שמים'' – כלומר ייענש ע''י הקדוש ברוך הוא, כיוון שעשה מעשה שלא ייעשה. גרם לילד קטן לעבור עבירה. 
2. אדם אשר ממנה שליח ''גדול'', על מנת... לשרוף שטח של אדם אחר – השליח חייב ולא המשלח. 
מיד שואלת הגמרא: לאור דיני שליחות אשר למדנו זה עתה, מדוע במקרה השני לא מחייבים את המשלח, הרי השליח עשה את שליחותו של המשלח, והאחריות על המעשה צריכה לחול עליו?
עונה הגמרא, על פי הכלל: אין שליח לדבר עבירה. כלומר, אם המשלח ממנה שליח לבצע עבירה, לא מטילים אחריות על המשלח, אלא אך ורק על השליח. הוא ביצע את העבירה, ועליו מוטל לקבל את העונש. 
הגמרא מסבירה את ה''רעיון'' העומד מאחורי הכלל: דברי הרב ודברי התלמיד – דברי מי שומעין? 
במילים שלנו: על השליח מוטלות שתי ''אמירות'' המחייבות אותו: אמירתו של המשלח, אשר מינתה אותו שליח לביצוע עבירה, ומנגד ''אמירתו'' של הקדוש ברוך הוא, האוסרת על יהודי לבצע עבירה, ולהזיק ולשרוף את חצר חבירו. השליח מצווה לשמוע בקול ''הרב'' [הקדוש ברוך הוא] ולא לשמוע בקול התלמיד [המשלח]. כלל זה מסיר את האחריות לביצוע העבירה מן המשלח אל השליח.
  

מהו המסר?

מן הכלל והסברו, אנו למדים כי צריך להפעיל ''ראש גדול''. אמנם השליח קיבל כתב מינוי לשליחות, ויכול ''לשחק ראש קטן'' ולומר: מינו אותי, ואני רק מבצע שליחות, ולכן לא רובצת עלי שום אחריות. אומרת הגמרא, שאין הדבר כך. על השליח להפעיל שיקול דעת, ולבחון, אם קיבל שליחות לבצע דבר עבירה, הרי האחריות עוברת עליו, והוא חייב למנוע בכל מחיר את ביצוע העבירה.
המשנה בסוף פרק שני במסכת בבא קמא קובעת כי אדם מועד לעולם. כלומר כל פעולות האדם הם באחריותו ולכן הפעלת שיקול הדעת, הינה חובה יסודית בכל פעולה של האדם, שהרי לכך נוצר.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר