הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"תיקו" - אם תפס מוציאים מידו?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא קנא ע"א
תפלין איקרי נכסי, דתנן: המקדיש נכסיו - מעלין לו תפלין.
איבעיא להו: ספר תורה מאי?
כיון דלא מזדבן דאסור לזבוניה - לאו נכסי הוא,
או דלמא כיון דמזדבן ללמוד תורה ולישא אשה - נכסי הוא?
תיקו.
1.
תפילין מוגדרים כ"נכס" לגבי הכללתם במתנה - נושא סוגייתנו, ואילו לגבי ספר תורה הגמרא נשארה בספק, וההכרעה היא "תיקו".
2.
חידושי הריטב"א מסכת בבא בתרא דף קנא עמוד א:
איבעיא להו ספר תורה מאי. פי' אף על גב דכמטלטלין הוא דמקנה באגב, קמיבעיא לן אם חשיבותו גורם לו שם בפני עצמו בלשון בני אדם שאינן כוללים אותו בלשון נכסי, ועוד דאסור למוכרו אלא אם כן ללמוד תורה ולישא אשה כדאיתא בפרק בני העיר (מגילה כ"ז א')
ולא איפשיטא הילכך לחומרא,
ונראין הדברים דדוקא ספר תורה אבל שאר כתבי הקודש הרי הם בכלל נכסים.
מה הכוונה בדבריו "לחומרא"?
נראה לי, שאם מדובר שהקדיש את "נכסיו" [דיני "איסור"] אזי "לחומרא" משמעו, שגם ספר תורה נכלל ב"נכסיו", ואולי אף לגבי נתינת מתנה [דיני ממונות] יינתן למקבל כדי שיהיה "לחומרא".
אבל נראה, שזה לא הפירוש המקובל.
3.
יד רמ"ה מסכת בבא בתרא דף קנא עמוד א:
איבעיא להו ספר תורה מאי מי אקרי נכסי או לא. ועלתה בתיקו. הילכך אי אמר נכסי לפלניא והיה בהן ספר תורה, לא קני ליה מקבל מתנה בהכי.
לכאורה הכוונה היא כמו בכל ספק שנקבע בו להלכה "תיקו", שהדין בפועל יהיה "המוציא מחברו עליו הראיה", והמקבל לא יזכה בפועל בספר תורה.
3.1
ובהמשך דבריו:
ואמטול הכי אסקוה בגמרא בתיקו. וכל כה"ג חומרא לתובע וקולא לנתבע.
האם הביטוי "חומרא לתובע וקולא לנתבע" זהה לכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה"? לכאורה כן.
4.
פני שלמה מסכת בבא בתרא דף קנא עמוד א:
סיכום הגירסאות בסוגיה:
בגמ'. איבעיא להו ס"ת מאי תיקו. כן הגי"ה המהרש"ל,
וכן מוכרח מלשון הרשב"ם ותוס' ונ"י.
ומה שכתוב בגמ' כיון דלא מזדמן וכו', זהו פירוש מאיזה גאון, דס"ל אפי' ס"ת של יחיד אסור לזבוני', ודברי הבית יוסף [סי' רמ"ח] בזה צע"ג לע"ד, ואין להאריך
כלומר, רוב הגירסאות הם שלא כבדפוסים. כלומר, אחרי שהגמרא הציגה את הבעיה "ספר תורה מאי" חסרים הנימוקים לכל צד כפי שמובאים בדפוסים, ומייד נקבע "תיקו" [כמו ברוב ה"תיקו" בש"ס].
להלן נתייחס לזה.
5.
רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק יא הלכה טו:
שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני, נוטל כל המטלטלין וכל הקרקעות והבגדים והעבדים והבהמה והעופות, והתפילין עם שאר ספרים הכל בכלל הנכסים,
כברישא של סעיף 1 לעיל.
אבל ספר תורה יש בו ז ספק אם הוא בכלל נכסים או אינו לפיכך אם תפסו אין מוציאין מידו.
לכאורה הרמב"ם פוסק לפי הכלל הידוע "תקפו כהן אין מוציאין מידו". האם כך הדין בכל מקרה שהדין הוא "המוציא מחברו עליו הראיה"? [ועל כך יש דיון רחב מאד בפרשנים.]
6.
שולחן ערוך חושן משפט הלכות מתנה סימן רמח סעיף יא:
יב אמר: {לט} <ה> נכסי לפלוני, נוטל כל המטלטלים וכל הקרקעות והבגדים והעבדים והבהמות והעופות והתפילין עם שאר יג ספרים, <ו> הכל בכלל נכסים; <ז>
אבל {מ} ספר תורה יש בו ספק אם הוא בכלל נכסים אם אינו, לפיכך יד {מא} אם תפסו אין מוציאין מידו. (לד] אמר לתת לה בגדיה, <ח> כל מה שמקרי בגד הוא בכלל, בין בגדי חול בין בגדי שבת) (הרא"ש סוף כלל ע"ז /ע"ה/).
כברמב"ם.
7.
לחם משנה הלכות זכיה ומתנה פרק יא הלכה טו:
[טו] אבל ספר תורה יש בו ספק וכו'. קשה אמאי לא פסק לא קנה כמו שפסק לעיל פ"ט בבעיא יהנה בהן ישען בהן וכו' דפסק דלא קנה משום דהוי בעיא דלא איפשיטא.
בהרבה בעיות בדפים האחרונים שנקבע בגמרא "תיקו" הרמב"ם פסק "לא קנה", ומשמע שבמקרים ההם מוציאים מיד התובע אם תפס, ואילו בסוגייתנו הרמב"ם והשו"ע פסקו "איו מוציאין מידו".
8.
והוא מיישב:
וי"ל דדוקא כשהבעיא הוי אם הויא מתנה או לא פסק רבינו ז"ל גבי מתנת שכ"מ דהוי דרבנן דלא קנה
בדיני מתנה של שכיב מרע מדובר בתקנת חכמים. אם הספק הוא אם החפץ מוגדר כמתנה [ונקבע "תיקו"] אזי הדין הוא "לא קנה" לגמרי, ואם התובע - מקבל המתנה - תופס - מוציאין מידו.
הערה: אולי כוונתו לכך, שספק כזה נחשב כ"ספיקא דדינא".
8.1
מתאים אולי:
סמ"ע סימן רמח ס"ק מא:
מא] אם תפסו אין מוציאין כו'. דספיקא דדינא הוא, ואם יבוא אליהו יופשט האיבעיא, וכל ספק העומד להתברר, במקום דקאי הממון יקום בידו, ועיין פרישה [דרישה סעיף ט"ו]:
אבל הרי לכאורה אליהו יפתור גם שאלות של ספק מציאותי!
האם כוונתו גם למקרים שיש בהם ספק בעניין מציאותי - למשל, מי הגביה את החפץ. [ולא בספק מה היתה כוונת האדם].
האם יתברר גם מה היתה כוונת האדם? [ראה "דרישה", חו"מ סימן רמח אות טו]
8.2
המשך ה"לחם משנה":
אבל בהא בעיא דהמתנה הוי מתנה אלא שהבעיא אם הוי בכלל אותה מתנה ס"ת או לא פסק דהוי ספק ואם תפס לא מפקינן מיניה.
כנראה כוונתו לכך, שבסוגייתנו הספק הוא מה התכוון נותן המתנה, ולכן מספק אין מוציאין מידו.
אולי כוונתו לכך, שספק זה נחשב כספק במציאות? [ראה עיל בסעיף הקודם.]
ועוד דהסברא מוכחת שהס"ת בכלל כדהקשו שם התוס' ז"ל יע"ש:
9.
אור שמח הלכות זכיה ומתנה פרק יא הלכה טו:
ראה מה שהקשה הלחם משנה. והנראה דבהנך איבעיות (ב"ב קמ"ט ע"א) דיהנה בהן ישען בהן כו' כיון דמן הדין לא קנה שכ"מ, רק מתקנת חכמים,
א"כ הוי ספק תקנה, אם תקנו חכמים בזה או לא, אמרינן דעל ספק לא תקנו, ולא קנה,
הוא מחדש לגבי האמור לעיל בסעיף 8 כנראה שחכמים לא תקנו תקנה מספק.
נראה לי שלכאורה דומה קצת לדברינו לעיל בסוף סעיף 8.1 - ספיקא דדינא .
10.
ראה דיון על חלק מכל האמור בסוגייתנו ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד שלא.
11.
הרחבה גבי האמור לעיל בסעיף 4:
הסברנו בדפים הקודמים שיש פרשנים שאומרים שאת ההסברים הכתובים בגמרות ל"איבעיא", בדרך כלל, לא כתבו האמוראים מציגי הבעיה אלא עורכי הש"ס, או אפילו שובצו בגמרא אחרי חתימת הגמרא.
כך אומר ה"נודע ביהודה" על סוגייתנו – מובא בגמרא מהדורת "מתיבתא", ב"ילקוט באורים".
12.
נראה לי שלעניין זה יש משמעות:
כבר כתבנו כמה פעמים, שהמהרש"ל טוען שבכל מקום שהגמרא מסיימת ב"תיקו" אין רשות לאף פוסק להוכיח ולפשוט את צדדי הספק אפילו מסוגיה אחרת.
12.1
ויש לבדוק את כוונת המהרש"ל, האם כוונתו רק למקרי "תיקו" שבהם הגמרא לא הסבירה את צדדי הספק
12.1.1
או הנ"ל - שיטת המהרש"ל - תקף גם במקרים שהגמרא עצמה הסבירה את צדדי הספק,
ואז אולי תלוי מה הם צדדי הספק כדי לדעת איזה עיקרון לא נוכל לפשוט ממקור אחר בהלכה !!!
12.2
הערה:
לפי הצד האחרון יהיה תלוי מאד מהם ההסברים הללו לצדדי הספק ולכן חשוב מאד להחליט האם ההסבר לצדדי הספק הוא מה שהרשב"ם כותב, או שיש עדיפות לדברי הגמרא בדפוסים שלנו.
13.
לפי האמור לעיל ניתן אולי ליישב את קושיית ה"לחם משנה" ["חידוש"]:
הרמב"ם פוסק "אם תפס אין מוציאין מידו" כשהגמרא פוסקת "תיקו" רק כשהגמרא מפרטת את צדדי הספק - כבדפוסים בסוגייתנו.
כי במקרה כזה אולי לא תקף כללו של המהרש"ל לעיל, והרמב"ם עצמו כאילו מכריע בדרך של פשרה כדין של "לכתחילה" לעומת "בדעבד" - אם תפס.
13.1
אבל באותם מקומות של "תיקו" [בדפים הקודמים בפרקנו] - שבהם הגמרא לא מפרטת בפירוש את צדדי הספק - משמע שהספק הוא מוחלט [ואז תקפה שיטת המהרש"ל], ולכן אם התובע תפס אזי מוציאין מידו. וזה מפני שלא ניתן לפשוט את צדדי הספק, ולא מתאים לקבוע דין שיתאים "לכתחילה" [שהחפץ ישאר ביד הנתבע] לעומת "בדיעבד" [שאם תפס לא מוציאין מידו].
