להרפות / רפי זברגר

בבא בתרא קמז ע"ב

הקדמה

במשנה בדף הקודם למדנו את עקרונות קניין ''שכיב מרע''. כזכור, שכיב מרע הוא אדם הנוטה למות, ובעת ''חוליו האחרון'' הוא מקנה את נכסיו לאחרים. וכך למדנו שם: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהוא – מתנתו קיימת. לא שייר קרקע כל שהוא – אין מתנתו קיימת. 
כלומר, אם הוא נתן ב''קניין האחרון'' את כל נכסיו, הרי שגילה דעתו שקניין זה נובע מ''חוליו הסופני'' ולכן, אם בסופו של דבר ''יקום מחוליו'', אנו נחזיר אליו את הנכסים, שהרי כוונתו הייתה לתת רק מחמת שחשב שלא יקום יותר. 
אך אם בקניין זה השאיר חלק מנכסיו אצלו, הרי שגילה דעתו שאין קניין זה מחמת חוליו, ולכן, גם אם יקום מהחולי, הקניין יישאר על כנו, והנכסים לא יחזרו אליו. 
הקניין של שכיב מרע, יהיה תקף גם אם הוא רק אמר את הדברים ולא כתב אותם, שהרי יש לנו כלל נוסף: ''דברי שכיב מרע ככתובין ומסורין דמי''.
 

הנושא

הגמרא דנה למקור הדין של ''מתנת שכיב מרע''. בעמוד א' למדנו כי רבי זירא בשם רב סובר שזהו דין דאורייתא, הנלמד מפסוקי ''דיני נחלות'' בספר במדבר. לעומתו, סוברים רבא ורב נחמן בעמוד ב', כי ''מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא היא''. כלומר, זהו תקנת חכמים, ללא מקור מן התורה. הם מסבירים את טעם התקנה: שלא תיטרף דעתו עליו. 
ישנם מספר הסברים במפרשים, כיצד להסביר את הטעם ''שלא תיטרף דעתו'':
1. פירוש ראשון ברשב''ם: שמא עד שיבואו עדים, תיטרף דעתו של חולה קודם שיבואו, ולא יוכל להקנות, נמצאת צוואתו בטלה . לפי הסבר זה, אנו חוששים שמא החולי יתגבר, ואז לא יספיק לתת צוואה כרצונו. 
2. פירוש שני ברשב''ם: שאם אין דבריו נקנין – חיישינן שמא תיטרף דעתו מחוליו מרוב צער, שהוא יודע שלא יקיימו בניו צוואתו. לפי הסבר זה, דעתו תיטרף מעצם העובדה שלא יקיימו את דבריו. וכדי שלא יקרה מצב כזה, קבעו חכמים כי דבריו מהווים קניין, ואין צורך ב''קניין רגיל''.
3. רמ''ה – עיקרון דומה להסבר השני של הרשב''ם: עלולים להיווצר מצבים שלא ניתן יהיה לעשות קניין רגיל, כמו בשבת, שאין אפשרות לכתוב, או שעצם הבקשה מהחולה לכתוב, כאשר הוא במצב אנוש – כל זאת עלול ''להטריף דעתו של החולה''.   
 

מהו המסר?

לפי גישתם של רבא ורב נחמן, חכמים תיקנו תקנה כדי שלא נגיע למצבי קיצון שאיננו מעוניינים להגיע אליהם.
כלומר, אנו ''מעגלים את החוקים'', מייצרים מצב משפטי חדש שלא היה קודם לכן, כדי ''לפתור בעיות בחיים''. חכמים ''פתחו את הראש'' ולא נשארו נאמנים ל''כללים הנוקשים'' של דיני קניין המצריכים פעולות כמו ''משיכה'', ''הגבהה'', ''מסירה'', ''קניין חליפין'' וכדו', אלא הבינו שיש במקרים מסוימים ''צורך אמיתי'' לקבוע תקנה חדשה, וכך הם נהגו.
גם ''בחיים הרגילים'' אנו צריכים ללמוד דרך זו. לא תמיד העקרונות הבסיסיים שלאורם אנו הולכים, ולפיהם אנו נוהגים, מספיקים ונכונים ל''מקרי קצה''. אותם מצבים, שומה עלינו להיות גמישים, ''להרפות'', ''לפתוח עיניים'', ''להגדיל ראש'' ולקבוע כללים חדשים המתאימים ומותאמים למצבים אלו. חכמים קובעים כללים לכל הציבור, וכל אחד ואחד רשאי וצריך לקבוע כללים ''במסגרת הקטנה שלו''.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]