החושד בכשרים לוקה בגופו
שבת צז ע"א
"אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב (שמות ד, א) וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וגו', וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל. אמר לו: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין. הן מאמינים - דכתיב (שמות ד, לא) וַיַּאֲמֵן הָעָם, בני מאמינים - (בראשית טו, ו) וְהֶאֱמִן בַּה'. אתה אין סופך להאמין - שנאמר (במדבר כ, יב) יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי וגו'. ממאי דְּלָקָה - דכתיב (שמות ד, ו) וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וגו' [וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג]".
קשה, למה למד ריש לקיש שהחושד בכשרים לוקה בגופו רק מרמז האמור במשה. היה לו להביא מקרא מלא האמור במרים: (במדבר יב, א-י) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת... לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא... וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה! וַיִּחַר אַף ה' בָּם... וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. וזו מצוה מפורשת בתורה: (דברים כד, ט) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. הלא פשוט שעיקר המצוה זכירת הלקח ולא את המעשה לבדו.
עוד קשה, הניחא מרים שנענשה על שחשדה, אך למה נענש משה שחשדוהו, הרי מי שחושדים אותו צער הוא לו, כמו שאמרו במסכת יומא דף יט ע"ב: "הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין וכו'. הוא פורש ובוכה - שחשדוהו צדוקי, והם פורשין ובוכין - דאמר ריש לקיש: כל החושד בכשרים לוקה בגופו". ואמר רב אמי במסכת שבת דף נה ע"א: "אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון".
אלא שצערו של משה על שחשדוהו, גם זה בא לו מידה כנגד מידה על שחשד בכשרים. ומשום כך לשון "חושד בכשרים" כבר אינו הולם דיו חשד במשה. והעדיף ריש לקיש לדרוש את הענין מחשדו של משה שהיה הראשון בכך.
