שמחת הנתינה / רפי זברגר

בבא בתרא קמה ע''א-ע"ב

הקדמה

למדנו במשנה האחרונה בדף הקודם על דיני שושבינות. מושג זה מציין מתנות שאדם שולח לחברו בזמן חתונתו:
האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב, חזרה שושבינות - חזרה לאמצע, שהשושבינות נגבית בבית דין.
קובעת המשנה, אם האבא שלח את אחד מבניו לתת מתנות כ-שושבין לחבר המתחתן, ואותו בן התחתן לאחר מות האבא, הרי שהשושבין החוזר מאותו חבר, חוזרים לכל הבנים ולא רק לאותו בן אשר היה שליח של האבא להביא את השושבין. מסבירה המשנה את הדין, כיוון שזהו חוב, שניתן לכפות עליו לתת ע''י בית דין, וכל חוב החוזר לאבא, מגיע לכל היורשים. מוסיפה המשנה להשוות שושבין ל''מתנות רגילות'':
אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן - אין נגבין בב"ד, מפני שהן גמילות חסדים.
אם המתנות של האבא לא נתנו בתורת שושבין, ללא חופה של החבר, או אפילו כשהייתה חופה אבל האבא או שלוחו הבן, לא אכלו ולא שמחו בחתונה של החבר – במקרה כזה המתנות לא מוגדרות כשושבין, ואין חובה ממונית להחזיר. 
 

הנושא

הגמרא מתייחסת לדין של המשנה : שהשושבינות נגבית בב"ד ומביאה תוספתא המפרטת דיני שושבינות (פ''י, מ"ח): 
ת"ר, חמשה דברים נאמרו בשושבינות: נגבית בבית דין, וחוזרת בעונתה, ואין בה משום רבית, אין השביעית משמטתה, ואין הבכור נוטל בה פי שנים. נפרט את החמשה דינים אשר נאמרו בשושבין:
1. הגמרא מתייחסת לדין של המשנה : שהשושבינות נגבית בב"ד ומביאה תוספתא המפרטת דיני שושבינות (פ''י, מ"ח):
ת"ר, חמשה דברים נאמרו בשושבינות: נגבית בבית דין, וחוזרת בעונתה, ואין בה משום רבית, אין השביעית משמטתה, ואין הבכור נוטל בה פי שנים. נפרט את החמשה דינים אשר נאמרו בשושבין:
1. נגבית בבית דין – מכיוון שהמתנות הללו הן כמו מלווה, שהרי הנותן חשב בעת הנתינה, שהוא יקבל בחזרה מתנה ע''י המקבל, דבר ההופך את העניין לחוב, המאפשר לגבותו בבית דין.
2. חוזרת בעונתה – החיוב "להחזיר" את השושבין, רק כאשר הנותן מתחתן בעצמו [בלשון הגמרא: עונתה].
3. אין בה משום ריבית – אם המקבל הראשון מחזיר לנותן הראשון, מתנות בשווי גדול הרבה יותר ממה שקיבל, אין זה ריבית. הסיבה לכך, שהוא נתן יותר מתוך שמחה ורצון כן להשתתף בשמחת חתונת החבר, ואין זה מדין ריבית.
4. אין השביעית משמטת – אם עברה שנת שמיטה בין נתינת השושבין הראשון, לנתינה השנייה המחזירה שושבין לנותן, אנו לא אומרים שהחוב ''נשמט'', ואין הוא חייב להחזיר את השושבין. זאת, כיוון שבדין שמיטה כתוב בתורה (דברים, ט''ו, ב'): לֹֽא יִגֹּ֤שׂ אֶת רֵעֵ֙הוּ֙ וְאֶת אָחִ֔יו כִּֽי קָרָ֥א שְׁמִטָּ֖ה לַֽהֽ', כאשר משמעות המילים לֹֽא יִגֹּ֤שׂ – המלווה לא יחייב את הלווה בשנת השמיטה להחזיר לו את החוב. מכיוון שבמקרה של שושבין, אין אפשרות לחייב להחזיר שושבין אלא רק כאשר הנותן מתחתן בעצמו, וזה כמובן לא חייב להיות בשנת שמיטה.
5. אין הבכור נוטל פי שניים – מכיוון שבזמן שהאבא מת, עדיין השושבין (שהוא החוב) לא הגיע ליתומים, כיוון שעדיין לא הייתה חתונה. ומכיוון שכך – זה נקרא ''ראוי'' - עדיין לא נמצא בחזקתם, אלא רק יותר מאוחר. ויש לנו דין שעסקנו בו כבר בעבר מספר פעמים: הבכור לא נוטל פי שניים בחלק "הראוי" כמו שנוטל בחלק ''המוחזק''.  
 

מהו המסר?

הסברנו לעיל, שאין שושבין מוגדר כריבית, למרות שהשושבין המוחזר גדול מהשושבין הראשון, כיוון שהמתנות באות מתוך שמחה פנימית וכנה בין החברים. אנו מתפללים שנוכל תמיד לתת לאחר, מתוך שמחה ורצון פנימי ואמיתי.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]