רבי אבהו ורבי ירמיה
בבא בתרא קמב ע"ב - קמג ע"א
"אמר ליה רבי אבהו לרבי ירמיה: הלכתא כוותן או הלכתא כותייכו? אמר ליה: פשיטא דהלכתא כוותן, דקשישנא מינייכו, ולאו הלכתא כוותייכו, דדרדקי אתון. אמר ליה: מידי בקשישותא תליא מילתא? בטעמא תליא מילתא. וטעמא מאי? זיל לגביה דרבי אבין דאסברתה ניהליה, וכרכיש בה רישיה בי מדרשא. אזל לגביה, א"ל: אילו א"ל קני כחמור מי קני?!".
מי היה קשיש ממי? מהסוגיה נראה שרבי ירמיה הקשיש ורבי אבהו הדרדק. אולם בכתריסר מקומות בגמרא מבואר שרבי ירמיה הוא שהיה יושב בפני רבי אבהו ולומד ממנו. כגון לעיל בדף קמ ע"א: "יתיב רבי ירמיה קמיה דרבי אבהו וקא בעי מיניה". ובמסכת שבת דף קיב ע"א: "רבי ירמיה הוה קאזיל בתריה דרבי אבהו בכרמלית, איפסיק רצועה דסנדליה, אמר ליה: מאי ניעבד לה?".
עוד קשה, אם רבי ירמיה קשיש מרבי אבהו, הכיצד שולח רבי אבהו את רבי ירמיה ללמוד מרבי אבין, ולא עונה לו בכבוד בעצמו?
לכן צריך לומר שרבי ירמיה הוא ששאל את רבי אבהו כמי הלכה, כנוסח כתב יד מינכן:
"אמר ליה רבי ירמיה לרבבהו הלכתא כותין או הלכתא כותיכו? א"ל פשיטא הלכתא כותין דקשישנן מיניכו, ולית הלכתא כותיכו דדרדקי אתון. אמר ליה מידי בקשישותא תליא מילתא? בטעמא תליא מילתא. אמר ליה לטעמא מאי? זיל לגבי דרבי אבין דאסברתה ניהליה וכרכיש וכרישי' בי מדרשא. אזל לגביה, אמר ליה אילו אמר קני כחמור מי קני?".
ממהלך הסוגיה היה נראה כביכול שהשאלה טעמא מאי נשאלה למי שטען שבטעמא תליא מילתא, וזה מה שגרם לספרים להפוך את הגירסה. אך אין בכך הכרח. אלא שלאחר שרבי ירמיה טען בצדק שהפסק תלוי בטעם, שאל בעצמו מהו טעמם של רבו וחבריו. ורבו שלחו אל רבי אבין שכבר השתכנע וחזר בו.
