רעש וצילצולים / רפי זברגר

בבא בתרא קמב ע''א-ע''ב

הקדמה

אנו עוסקים בדיון אשר החל בדף הקודם, לגבי היכולת של העובר במעי אמו לירש את הנכסים.
 

הנושא

מנסים להוכיח דין זה מתוך משנה במסכת נדה (מ''ד.): תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל; מדייקת מכך הגמרא: בן יום אחד - אִין (כן), עובר - לא! כלומר, תינוק יכול לירש ויכול להוריש, אך עובר במעי אמו לא. ובכך הוכחנו כי העובר אינו יורש. דוחה הגמרא ואומרת, כי רב ששת ייחס דין זה של המשנה במסכת נידה לנושא אחר: 
נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב. 
מדובר בתינוק אשר יורש את אמו, כאשר מתה האמא ביום לידתו. לאחר זמן מה, מת גם התינוק ל''ע, וכמובן שאין לו ילדים שירשו אותו, לכן אחיו מן האבא יורשים אותו. כך בעצם עברה הנחלה משבט האמא לשבטו של האבא. 
בדין זה מדייקת הגמרא: ודוקא בן יום אחד, אבל עובר לא. העברת הנחלה כמתואר, תתבצע רק בתינוק ולא בעובר.
ומסבירה הגמרא: דהוא מיית ברישא, ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב. 
אם נאמר שאכן מדובר במשנה זו בעובר, חייבים להעמיד את המקרה שהעובר נפטר בעודו במעי אמו לפני האמא. שהרי לא ייתכן שהאמא מתה והעובר ממשיך לחיות, שהרי כל חיותו של העובר נובע מכוחה וחיותה של האמא. 
אם כן, אומרת הגמרא, יש לנו דין ש"אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב". כלומר, הבן אינו יכול לירש את אמו, שהיא כבר איננה בחיים (''בקבר'', בלשון הגמרא), כדי להנחיל לאחים מן האב. אם כן, המשנה במסכת נידה, עוסקת בדין תינוק היורש את אמו, ואין לדייק מכאן שעובר אינו יורש, כפי שניסינו לעיל. 
בדחייה של הגמרא לעיל, טענה הגמרא, כי לא ייתכן שהעובר יחיה לאחר מות אמו, לכן הסקנו שהעובר נפטר לפני אמו. על כך שואלת הגמרא: מדוע? והא הוה עובדא ופרכס תלתא פרכוסי. הרי אנו רואים מקרים בהם האמא מתה לפני העובר, והעובר "ממשיך לפרכס לאחר מכן עוד שלושה פרכוסים''?
עונה הגמרא: אמר מר בר רב אשי: מידי דהוה אזנב הלטאה שמפרכסת. 
הפרכוסים של העובר אינם הוכחה לחיות כלל וכלל. שהרי אנו מכירים את הפרכוסים של זנב הלטאה, לאחר שחתכו אותה מן הלטאה. ברור לכולם שאין חיות לזנב לטאה ללא גוף הלטאה ובכל אופן אנו רואים שהיא מפרכסת, משמע – פרכוסים אינם מהווים הוכחה לחיות. לכן גם פרכוסי העובר לאחר מות האם – אינם מוכיחים חיות של העובר.  
 

מהו המסר?

למדנו היום כי תנועות של בעל חי, או חלק של בעל חי אינו מעיד על פנימיות וחיות.
ניתן לומר גם על אנשים אשר עושים ''תנועות, רעש וצילצולים'', כי תנועות ורעשים אלו, אינם מהווים בהכרח עדות על משהו פנימי עמוק ורציני העומד מאחוריהם. יש אנשים אשר ''יודעים להרשים'', ''מרבים בסיפורים וצילצולים'', אך אם מקלפים את הקליפה, ובוחנים לעומק את אישיותם ורצינותם, מגלים כי הם ''חלולים'', ואין בהם שום דבר רציני. לא תמיד ניתן לקלוט זאת, כי הם ''משחקים משחק יפה'' ומנסים להרשים את כל הסובבים אותם, אך ניתן לומר בהרבה מקרים: אם יש "הרבה רעש" – יש ''לחשוד'' כי הרעש אינו אלא ''מסך חיצוני'' שאינו מעיד על פנימיותו.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]