הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הלכה נקבעת לפי החכם המבוגר? כללי פסיקה בסיסי

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

בבא בתרא קמב ע"ב

... אמר ליה רבי אבהו לרבי ירמיה: הלכתא כוותן או הלכתא כותייכו?
אמר ליה: פשיטא דהלכתא כוותן, דקשישנא מינייכו, ולאו הלכתא כוותייכו, דדרדקי אתון.
אמר ליה: מידי בקשישותא תליא מילתא? בטעמא תליא מילתא. וטעמא מאי? זיל לגביה דרבי אבין דאסברתה ניהלי...

1.
מובאת כאן סברא שאם אי אפשר להכריע ההלכה על סמך מקורות הרי שהיא תיקבע לפי החכמים המבוגרים יותר !
והגמרא טוענת שלא כך, אלא ההכרעה תיקבע על רק על סמך סברות.

2.
מסביר ה"קובץ שיעורים", בבא בתרא אות תצט [מופיע בקיצור נמרץ גם בשוטנשטיין הערה 19, ואנחנו מביאים את דבריו משום כמה נקודות עקרוניות מאד ביחס לקביעת ההלכה]
כאשר הגמרא קובעת כללי הלכה כמו רבי מאיר ורבי יהודה – הלכה כרבי יהודה על סמך מה נקבע הכלל?

יש 2 אופנים להסביר:

2.1
ההכרעה בגמרא היתה נקודתית בכל מחלוקת לגופא והתברר שההלכה היא כרבי יהודה והיא הדעה האמיתית (בלשון הקובץ שיעורים) בכל מחלוקת.

2.2
הגמרא לא בדקה את כל המחלוקות ביניהם באופן נקודתי ושיטתי אלא שהיא קבעה שרבי יהודה הוא בר סמכא יותר מרבי מאיר.

3.
לפי זה, צריך לומר, שבסוגייתנו, זו היתה השאלה: כמי ההלכה, מי יותר "בר סמכא", מי שמבוגר יותר [ויש לו יותר "מסורת"] או מי שסברתו חזקה יותר, והשיב לו שתלוי בסברא.

4.
ראה קובץ שיעורים, אות תצט

הילכתא כוותן או הילכתא כוותייכו ביאור הספק הזה, דבכל פיסקי הלכות אפשר לפרש בשני אופנים
א.
דההכרעה היתה על הדין עצמו כגון ר"מ ור"י הלכה כר"י, אפשר שבדקו בכל הדברים שנחלקו ר"מ ור"י וראו שבכ"מ דעת ר"י אמיתית
ב.
י"ל שבגוף ההלכות לא יכלו להכריע אלא שהכריעו שר"י הוא בר סמכא יותר מר"מ
וזהו ששאלו מי משניהן ראוי לסמוך עליו יותר,
ונ"מ למי שאינו יכול להכריע בהלכה עצמה וצריך לסמוך על אחד מהן,
והשיבו דהלכתא כוותן דקשישנא מינייכו
וא"ל מידי בקשישותא תליא

ונמצינו למדין מחלוקת אחרת אם זקנה מכרעת לומר שראוי לסמוך על הזקן יותר ופליגי גם בזה,
ובפלוגתא זו לא איפסיק הילכתא כמאן

ובתוס' שבת דף ע כתבו בהא דפסק רבא כר"י לגבי ר"ל דאפשר דהוא רק בדברים הנוהגים בזה"ז וכן כתב בתוי"ט רפ"ג דכלים בשם מהרי"ק.
ובתוס' חדשים שם כתב דדעת הרמב"ם אינו כן.
ולפירוש ראשון דבכל פיסקי הלכות היתה ההכרעה על עיקר הדין אבל בהילכתא למשיחא לא הכריעו.

אמנם לפירוש שני שההכרעה היתה על מי לסמוך, וכיון דהך מ"ד הוא בר סמכא יותר מאידך מ"ד אין טעם לחלק בין הילכתא למשיחא.
[הערה שלי: לא בהכרח. יש בעל סמכות בתחום מסויים כמו "הלכה כרב באיסורים"]

ובאגרות הרמ"ה נגד הרמב"ם הובאו שם דברי הרשב"א בעל התוס' בדברי הרמב"ם בדין עיר הנדחת שפסק כר"ל לגבי ר"י, וכתב הטעם משום דאינו נוהג בזה"ז, וזה שלא כדברי תו"ח הנ"ל בדעת הרמב"ם דאין לחלק בזה.