הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי
הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי
בבא בתרא קמד ע"ב
תלמוד בבלי בבא בתרא קמד, ב:
"חלה ונתרפא - נתרפא משל עצמו. שלח רבין משמיה דר' אלעא: לא שנו אלא שחלה בפשיעה, אבל באונס - נתרפא מן האמצע. היכי דמי בפשיעה? כדרבי חנינא, דאמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, שנאמר: צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם".
הרעיון כאן הוא שהאחים שיורשים בשותפות אם חלה אחד מהם באונס, הרי שהכסף יורד מכסף הירושה המשותפת. אולם אם הוא חלה בגלל פשיעתו, הרי שאח זה חייב לצאת בהוצאות מכספו הפרטי.
הבבלי דן מהי פשיעה ואומר כגון צינים ופחים. רש"י מסביר קור וחום (יתכן להסביר שפח גם כוונתו לבור. הכוונה שאדם שלא נזהר ונפל לבור הוא אשם בכך).
חייבים להעיר ביחס לפירוש רש"י שלדעת הירושלמי (סנהדרין י, ה) ישנה תמימות דעים בין אנטונינוס לרבי שמהחום לא תמיד אפשר להינצל (עיין שם)
מוסיף הריטב"א על אתר:
חוץ מצינים פחים. פי' לאו דוקא אלא הוא הדין כל דבר שיכול להשמר כגון שאכל דברים המזיקים וכיוצא בו (והא דאמרינן התם (נדה ט"ז ב') הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ענין אחר הוא ואין לו ענין בזה כדפירשתי במסכת נדה בס"ד).
כאשר אנו עוסקים בנושא של פשיעה אי אפשר שלא להביא את סוגית הירושלמי במסכת שבת
תלמוד ירושלמי שבת יד, ג:
"רב ור' חייא רבה תריהון אמרין תשעים ותשעה מתים בעין ואחד בידי שמים. ר' חנינה ושמואל תריהון אמרין צ"ט מתים בצינה ואחד בידי שמים. רב אמר כדעתיה ור' חנינה אמר כדעתיה. רב ע"י דהוה שרי תמן דעינא בישא שכיחא תמן הוה אמר צ"ט מתים בעיינה וא' בידי שמים. רבי חנינא על דהוה שרי בצפרין דצינתה תמן הווה אמר תשעים ותשעה מתים בצינה ואחד בידי שמים. רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן תשעים ותשעה מתים בשרב ואחד בידי שמים. ורבנן אמרי תשעים ותשעה מתים בפשיעה ואחד בידי שמים".
סוגיית הירושלמי היא סוגיה כללית יותר העוסקת בסיבות המוות. דעה אחת (שמקורה כמו שהירושלמי עצמו אומר מבבל) טוענת שעין הרע הוא הסיבה המרכזית למוות. דעה שנייה טוענת שהסיבה המרכזית למיתת בני אדם היא הצינה (ר' חנינא גר בציפורי שם מזג האויר קר). דעה נוספת תולה את רוב סיבות המוות בחום, ואילו הדעה המרכזית תולה את סיבת המוות בפשיעה. משמע שפשיעה היא לאו דווקא קור וחום. דומני שכולם מסכימים שאם אדם לא נזהר מקור וחום הוא בגדר פושע (בתלמוד הירושלמי שמזכירים קור וחום מזכירים מציאות של קור או חום תמידיים).
התלמוד הירושלמי מרחיב את מושג הפשיעה למישורים נוספים (כנראה שגם יותר מהריטב"א). וכך מפרש קרבן העדה: בפשיעה - שאינן נזהרים מקור ומחום וריבוי המאכלות והמשגלות והכעס ודומיהן.
קרבן העדה מרחיב בירושלמי את מושג הפשיעה נוסף על קור וחום וריבוי המשגלות הוא מוסיף גם את הנושא של הכעס כלומר גם מצבו הנפשי של האדם משפיע על בריאותו. וכעס כנראה הוא רק דוגמה למתח נפשי. פירוש זה מתאים מאוד עם מימרה נוספת של הירושלמי בהמשך הסוגיה: ר' חונה ותני לה בשם ר' אלעזר בן יעקב והסיר ה' ממך כל חולי זו רעיון דא"ר אליעזר [שם כח מח] ונתן עול ברזל על צוארך זה רעיון
ומפרש קרבן העדה: זה רעיון - שכל החלאים תלויים בהרהורים רעים כפחד האויב וכיוצא מהניזקין שלא יצאו ממנו עד מותו (אמנם כאן לא מדובר בהכרח בפשיעה שכן הפחד נגרם בגלל גורם חיצוני), אולם הרעיון הוא שגם מתח נפשי שנגרם בגלל מחדליו של האדם הם בגדר פשיעה.
