יוסף בן יועזר
בבא בתרא קלג ע"ב
"מתניתין. הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו - מה שעשה עשוי, אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם לא היו בניו נוהגים כשורה - זכור לטוב.
גמרא. איבעיא להו: מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג, או לא?
תא שמע: דיוסף בן יועזר היה לו בן שלא היה נוהג כשורה, הוה ליה עיליתא דדינרי, קם אקדשה. אזיל נסיב בת גאדיל כלילי דינאי מלכא, אולידה דביתהו, זבין לה ביניתא, קרעה אשכח בה מרגליתא. אמרה ליה: לא תמטייה למלכא, דשקלי לה מינך בדמי קלילי, זיל אמטייה לגבי גזברי, ולא תשיימה את, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אלא לשיימוה אינהו. אמטייה, שמוה בתליסרי עליאתא דדינרי. אמרי ליה: שבע איכא, שית ליכא. אמר להו: שבע הבו לי, שית הרי הן מוקדשות לשמים. עמדו וכתבו: יוסף בן יועזר הכניס אחת, ובנו הכניס שש. ואיכא דאמרי: יוסף בן יועזר הכניס אחת, ובנו הוציא שבע.
מדקא אמרי הכניס, מכלל דשפיר עבד.
אדרבה, מדקא אמרי הוציא, מכלל דלאו שפיר עבד!
אלא מהא ליכא למשמע מינה. מאי הוי עלה?
תא שמע, דאמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, לא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא, וכל שכן מברא לברתא".
למסקנת הסוגיה פסק שמואל כדעת חכמים וכדעת איכא דאמרי, שלא כשיטת יוסף בן יועזר, ורבן שמעון בן גמליאל, ולישנא קמא של "עמדו וכתבו". וגם לאותה לישנא קמא י"ל שמה שאמרו: "דשפיר עבד" היינו רק לפי מה שעלה על דעתו של יוסף בן יועזר בתחילה, שבנו לא היה נוהג כשורה. אך לאחר שתרם הבן להקדש יותר מאביו הוברר שצדיק היה ונהג כשורה, וטעות היתה ביד אביו לדונו לכף חובה ולהדירו מירושתו. קל וחומר לשאר אדם.
וראה עוד בקישור זה.
יוסף בן יועזר נהג כשיטתו במסכת אבות פרק א משנה ד: יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים. ציוה הוא לקרב את החכמים השלמים בלבד.
וחלק עליו יוסף בן יוחנן שם במשנה ה: יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ. לרווחה – בלא הגבלה! וציוה הוא לקרב אף את העניים ופשוטי העם, שהרי: "אין עני אלא בדעה" (מסכת נדרים דף מא ע"א), "עני - עני בדעת" (מסכת כתובות דף סח ע"א).
וראה עוד בקישור זה.
