בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה
בבא בתרא קלג ע"ב
"סבר רב עיליש קמיה דרבא למימר: שני נמי שקיל, אמר ליה: דייני דחצצתא הכי דייני! לאו היינו דשלח רב אחא בר רב עויא? אכסיף. קרי עליה: (ישעיהו ס, כב) אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה".
פירש רשב"ם: "בעת שהצדיקים צריכין לישועה הקדוש ברוך הוא ממציאה להם אף אתה אני יודע בך שמעולם לא באת דין תקלה על ידך שהרי עכשיו זימנני לי הקדוש ברוך הוא קודם שהגעת להוראה ולא נכשלת".
בכמה פעמים נזכרו בתלמוד מעשים בחכם שנתבייש על שכמעט שבאה תקלה בהוראתו, ולמה דוקא לרב עיליש נאמר פסוק זה?
אלא שאותו פסוק עוסק בהחשת הישועה. ובמסכת גיטין דף מה ע"א מסופר כיצד נתפס רב עיליש בשבי, ונעשה לו נס והצליח לברוח לבדו. וזהו שאמר לו רבא, כשם שבעת צרתך משום צדקתך החישו לך ישועה, כך החישו לך שמירה מהשמים בעת שנצרכת שלא תבוא תקלה לידך.
ורבינו גרשום פירש: "אני ה' בעתה אחישנה. כלומר אל תתבייש הואיל שלא עשית עדיין מעשה, כי בעתה של מעשה החשתי והקדמתי והזכרתיך".
לפירושו הפסוק נדרש לצדיקים שאין הקב"ה מביא תקלה על ידן, ומשתיק את פסקיהם השגויים מלהתבצע. אֲחִישֶׁנָּה מלשון "עתים חשות עתים ממללות. בשעה שהדיבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא חשות, ובשעה שאין הדיבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא ממללות" (מסכת חגיגה דף יג ע"ב).
ורבא שכך עודד את רב עיליש, זכה שבו עצמו יתקיים הדבר, ורב עיליש הוא שהעמידו על טעותו. במסכת גיטין דף עז ע"ב: "אתו לקמיה דרבא, אמר להו: זילו אמרו ליה ליקניה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא, ותיזל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק ביה, דתנן: נעל, גדר, פרץ כל שהוא - הרי זו חזקה. אמר ליה רב עיליש לרבא: מה שקנתה אשה קנה בעלה! איכסיף. לסוף איגלי מילתא דארוסה הואי, אמר רבא: אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה?".
וגם בשאר הפעמים בתלמוד שכך אירע היה זה רבא שכך אירע לו (גיטין דף כט ע"ב; בבא מציעא דף צז ע"א; עבודה זרה דף כב ע"א).
