הסאגה המשפחתית / הרב דוב ברקוביץ
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
דיני הירושה התלמודיים, שבהקשרים מסוימים נראים כרחוקים מפשטות, נשענים על תפיסה ייחודית של הזיקה בין הדורות. דור מזכה לדור ומכין לדור
פרק שמיני במסכתנו, פרק יש נוחלין ומנחילין, מתמקד בבירור דיני ירושה. המשנה הראשונה (דף קח ע"א) מפרטת את בעלי הזכות לרשת ("נוחלין") ואת בעלי הזכות להוריש ("מנחילין"). פתיחת המשנה מפרטת את בעלי הזכות הרחבה ביותר - גם לרשת וגם להוריש - אך מובן מאליו שהזכות לקבל ירושה מהווה עיקר הדיון.
צורת הניסוח שבחר עורך המשנה לפתיחת הדיון בתחום הירושה מעוררת תמיהה – גם אצלנו וגם בסוגיית הגמרא. זוהי לשון המשנה: "ואלו נוחלין ומנחילין – האב (יורש) את הבנים, הבנים את האב, והאחין מן האב (את אחיהם מהאב אם אין צאצאים לנפטר)". ומיד התמיהות:
- לא מתחילים דיון ב"פורענות"! למה פותחת המשנה במקרה הטראגי שבו בנים נפטרים לפני אביהם?
לכאורה היה עדיף להקדים "הבנים את האב" לפני "האב את הבנים".
- פרשיית דיני ירושה בתורה פותחת במקרה של פטירת אב: "איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו..." (במדבר כז, ח). למה שינתה המשנה מניסוח המקרא?
שאלות מסוג זה, על אף חזותן התמימה כבירור ניסוח וסגנון ותו לא, מהוות שער לשורשי התפיסה התלמודית באותו נושא.
המדרש החביב
על פי הגמרא הסדר המפתיע שבמשנה נקבע כדי לשקף "מדרש חביב (אהוב)". גם ביטוי תמים זה עלול להטעות – "חביבות" המדרש הנה בכך שהעיקרון הנלמד בו מצמיח את יסודות התחום כולו. המדרש עוסק בפסוק האחרון בפרשה העיקרית של "משפט הירושה" שדן במקרה שבו לנפטר אין יורשים ישירים - אין לו בנים, בנות או אחים. על בסיס הפסוק, "ונתתם את נחלתו לשאֵרו הקרוב אליו ממשפחתו" (במדבר כז, יא), קובע המדרש – "שארו, זה האב, מלמד שהאב קודם לאחין; יכול (הייתי מציע) יהא (אב הנפטר) קודם לבן (הנפטר)? תלמוד לומר, 'הקרוב' – קרוב קרוב קודם".
"חביבותו" של המדרש נחשפת בשני חידושים: החידוש המשפטי המפליג שעל פיו אבא יורש בן - דבר שאיננו מופיע בפסוקי המקרא כלל - ועוד לפני האחים של הנפטר; והחידוש הרעיוני הטמון בעיקרון המתבטא במילים "קרוב קרוב קודם". הגמרא מעצימה את עקרון "הקִרבה" כעיקרון מכריע ביסוד משפט הירושה על ידי העמדתו-העדפתו כמודל מול מצוות מפורשות בתורה הקובעות זכויות וחובות בדיני משפחה בכל הנוגע לקשר בין אבות, בנים ואחים. העיקרית שבהן היא מצוות ייבום, הנראית דומה במובן מסוים למסגרת הירושה.
בהעמדת עקרון ה"קִרבה" כבסיס לדיני ירושה מבקשת הגמרא לקבוע יסוד לדיון ברוח דברים שנכתבו על ידי הרמב"ם: "מן הידוע שידידים הם דבר שהאדם זקוק לו כל ימי חייו. וכבר באר אריסטו בתשיעי בספר המידות, בזמן בריאותו ואושרו – יתענג בחברתם לו, ובעת מצוקתו יזדקק להם, ובזמן זקנתו וחולשת גופו ייעזר בהם. עניין זה מצוי בבנים יותר וחשוב, וכן בקרובים, אלא שהאחווה והאהבה והעזרה נעשית שלמה בקרובים ביחס, עד שאפילו השבט האחד כאשר אב אחד כוללם, ואפילו רחוק, תהיה ביניהם מחמת כך אהבה ועזרה זה לזה, וחמלה זה על זה, שהיא החשובה ביותר במטרות התורה" (מורה נבוכים ג, מט; תרגום הרב קאפח).
יש להבין את הפתיחה לדיון התלמודי ביסודות דיני ירושה ברוח זו. העיקרון "החביב" של "קרוב קרוב קודם" מלמד שהרצון לעזור הקיים בין בני המשפחה ותחושת החמלה השוררת ביניהם מביאים אדם לרצות להעניק חיים לאוהבים – אהובים גם מעבר לקבר. עיקרון זה הוא המשתקף בבחירת המשנה להעדיף את זכות אב הנפטר לרשת את בנו.
נחמת דור המדבר
בסוגיות רבות הדוגמה ליישום המעשי של דיני ירושה היא הנחלת ארץ ישראל בימי יהושע. הפתיחה המפתיעה לפרק, המדגישה את זכות האבות לרשת את בניהם, מהווה אף היא חוליה מרכזית בתיאור חלוקת הארץ לנחלות. גם כאשר מדובר באירוע מכונן בהיסטוריה של העם, חלק חשוב מעצם יסוד הברית בינו לבין א-להי ישראל, העיקרון "החביב" של הקִרבה בין הדורות קובע רבות.
בדף קיז מובאת ברייתא שבה חלוקים חכמים לגבי צורת חלוקת הנחלות:
תניא, רבי יאשיה אומר: ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, שנאמר, "אך בגורל יחלק את הארץ, לשמות מטות אבותם ינחלו" (במדבר כו, נה)... רבי יונתן אומר: לבאי הארץ נתחלקה הארץ, שנאמר "לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות" (שם, נג).
שורש המחלוקת נראה גלוי למדי. הכניסה ל"ארץ זבת חלב ודבש" הובטחה כבר ליוצאי מצרים; הברית בין ה' לעם בהר סיני נכרתה אתם מתוך ההבטחה הא-להית של "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך". רק חטא המרגלים מנע מיוצאי מצרים לממש את זכותם שעוגנה בברית. אך מימוש ההבטחה, החלוקה המעשית של הארץ לנחלות על פי גורל, לא נעשה עם יוצאי מצרים אלא עם ילדיהם, "באי הארץ". אם כן, באיזו נקודה יש לזהות את נקודת ההתקשרות בין העם לארץ המובטחת – בחתימת זיכרון הדברים או בביצוע העסקה?
אלא שבהמשך הבירור התלמודי תמונת השיטות נעשית מורכבת הרבה יותר. כדרכה, שואלת הגמרא איך כל שיטה תנצל-תפרש את הפסוק שהיה הבסיס לשיטה הנגדית. מטרת מתודה זו המצויה בתלמוד היא לחדד את עקרונות השיטות המתנצחות זו עם זו.
שואלת הגמרא: לפי שיטת רבי יונתן, שלפיה נתחלקה הארץ בין באיה, הפסוק "לשמות מטות אבותם ינחלו" מלמד ש"משונה נחלה זו מכל נחלות שבעולם; שכל נחלות שבעולם – חיין יורשין מתים, וכאן מתים יורשים חיים". כלומר, נתחלקה הארץ באופן שהילדים הורישו אותה לאבותיהם שמתו במדבר. והנה חזרנו למדרש החביב ולצורת הפתיחה של הפרק במשנה הראשונה!
איך ייתכן לפי שיטת רבי יונתן שהארץ נתחלקה לבאי הארץ, אך הם הורישו את נחלתם ליוצאי מצרים שכבר מתו?! כדי להסביר זאת אביא את הערת "העיונים" מתלמוד שטיינזלץ (הערותיי בסוגריים):
אם היו שלושה אחים שיצאו ממצרים (ומתו במדבר), וכאשר באו לארץ היו ארבעה בנים לאח אחד, שלושה לאח השני ושניים לאח השלישי, הרי לשיטת רבי יונתן כל האחים (מבאי הארץ) יחד מקבלים תשעה חלקים בארץ, אלא שלאחר מכן מחזירים ("מורישין") את כל (תשעת) החלקים הללו ל(שלושת) אבותיהם שהיו יוצאי מצרים, והם מחלקים אותם (מורישים אותם חזרה לכל אחד מבאי הארץ) בשווה, כאשר כל אחד (משלושת האחים שיצאו ממצרים) מוריש לבניו את חלקו. נמצא לפי זה שכל אחד מארבעת בני האח האחד מקבלים שלושת רבעי חלק, וכל אחד משלושת בני האח השני קיבל חלק שלם לעצמו, ושני בני האח השלישי מקבלים כל אחד חלק ומחצה".
לשם מה נקבעה צורה מסובכת שכזו לחלוקת הנחלות? ראשית, יש בה נחמה. גם יוצאי מצרים שלא זכו לממש את זכותם-ברכתם לזיקה ישירה לארץ יזכו בכך, לפחות באופן עקרוני, אחרי מיתתם. מחיקת כתם חטא המרגלים והזכייה בנחלת הארץ הנן מתנה שהילדים העניקו להוריהם שאינם. יתר על כן, ההתקשרות בין הדורות היא היא היסוד של הזכייה בארץ. אין בקיומו של דור אחד משום עמידה לפני ה' במובן של הברית בין ה' לעם אשר ביסודה ההזדקקות ההדדית דרך "הר נחלתך". הזדקקות פלאית זו מתקיימת רק בעמידה על-זמנית של דורות רבים לפני ה', בחינת "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם".
איחוד בין הדורות
כבר התוודענו בעיון שערכנו בטור זה לפני שבוע לקיום מציאות זו במנהג לקבור יחד דורות רבים של משפחה אחת במערת קבר על פי מנהג אבותינו שחיו בארץ. כמו כן, בצורת חלוקת הנחלות על פי רבי יונתן ירושת הארץ בידי העם מא-להיו תקפה רק אם דור באי הארץ מכיר בכך ש"זמן הברית" חייב לאחד בין הדורות כולם. בכך נוצרת תמונה מרהיבה של "החביבות" בקרבת בני משפחה בחלוקת הארץ, שבה ילדים "מורישים" את נחלתם להוריהם כדי לקיים את ברכת המשפחה. זהו אם כן יסוד הירושה בכל משפחה בשעת פטירת אחד מבניה, בין מדור האבות וחס וחלילה גם מדור הבנים.
תפיסה זו מודגשת בעוד נקודה הקשורה לחלוקת הארץ. המשנה קובעת בדף קטז ע"ב ש"בנות צלפחד נטלו שלושה חלקים בנחלה". על פי הנאמר בהמשך פרשת הנחלות בספר במדבר (פרק כז), לצלפחד לא היו בנים, ועל כן זכו בנותיו בנחלתו על פי טענותיהן לפני משה. היות שצלפחד היה הבכור מבין אחיו, הוא זכה על פי דיני הירושה בשני חלקים בנחלה לעומת חלק אחד של אחיו. בנוסף לחשבונאות שלא נפרט אותה כעת, הודות לחלק הבכורה בנותיו זכו להתחלק בשלושה חלקים בנחלה ולא רק באחד.
אלא שבכור יכול לזכות בחלק נוסף בירושה רק ברכוש שלגביו היה כבר "מוחזק". כלומר, בכור אינו נוטל פי שניים מנכסים הראויים לבוא למשפחה (דוגמת ירושה מסבא) לאחר פטירת אביו, אלא מנכסים שהיו מוחזקים בידו ונמצאים ברשותו. על פי שיטת רבי יונתן, שלפיה ארץ ישראל נתחלקה בין באי הארץ, הנחלה שזכה בה צלפחד לא הייתה אי פעם ברשותו של חפר אביו, אחד מיוצאי מצרים, כדי שיוכל לזכות בשני חלקים כבכור...
מתוך דיון הלכתי מסוים קובעת הגמרא מסקנה רבת משמעות: "ארץ ישראל מוחזקת היא". אמנם לשיטת רבי יונתן יוצאי מצרים נותקו מהזכייה המעשית בארץ ישראל בגלל חטא המרגלים, אך בהבטחה שניתנה להם ובברית שנכרתה אתם כבר התקיימו בהם ההתקשרות וההזדקקות עם הארץ ונוצרה בגין כך "מוחזקות".
בכך נחשפת תמונת עומק של קרבת הדורות בכל משפחה: מה שמממשים הבנים בנחלתם הם מורישים חזרה למתים; אך מימוש זכות הבנים בנחלה בא בגין "המוחזקות", גם אם היא רק בפוטנציה, של הנחלה בידי האבות. הם אשר מורישים את התשתית למימוש הברכה הא-להית לבנים.
גם דברי יעקב בברכתו לנכדיו משקפים מציאות זו: "בך יברך ישראל לאמר: ישימך א-להים כאפרים וכמנשה" (בראשית מח, כ). ישראל, הסבא, מברך את נכדיו בכך שצאצאיהם בעתיד הרחוק יברכו את ילדיהם שיהיו כמותם – וכך גם יבורך סבא ישראל.