הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אין למדין הלכה על סמך משנה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא קל ע"א-ע"ב
א"ר זריקא א"ר אמי א"ר חנינא אמר רבי: הלכה כר' יוחנן בן ברוקה.
אמר ליה ר' אבא: הורה איתמר.
במאי קמיפלגי? מר סבר: הלכה עדיפא, ומר סבר: מעשה רב.
תנו רבנן: אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה - עד שיאמרו לו הלכה למעשה,
שאל ואמרו לו הלכה למעשה - ילך ויעשה מעשה,
ובלבד שלא ידמה.
מאי ובלבד שלא ידמה?
והא כל התורה כולה דמויי מדמינן לה!
אמר רב אשי, הכי קאמר: ובלבד שלא ידמה בטרפות;
דתניא: אין אומרים בטרפות זו דומה לזו,
ואל תתמה, שהרי חותכה מכאן ומתה, חותכה מכאן וחיתה.
א"ל ר' אסי לר' יוחנן: כי אמר לן מר הלכה הכי, נעביד מעשה?
אמר: לא תעבידו עד דאמינא הלכה למעשה.
אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע: כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא,
לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי,
אי אית לי טעמא אמינא לכו,
ואי לא - הדרנא בי;
לאחר מיתה, לא מיקרע תקרעוהו ומגמר נמי לא תגמרו מיניה,
לא מיקרע תקרעיניה - דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא,
מגמר נמי לא תגמרו מיניה - דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
מבנה הסוגיה:
באופן חריג מאד מובאת כל הסוגיה בשלמותה - דף שלם:
1.
דעת תנא קמא:
מתני'. האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן - לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה;
2.
דעת רבי יוחנן בן ברוקה:
ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אם אמר על מי שראוי ליורשו - דבריו קיימין,
ועל מי שאין ראוי לו ליורשו - אין דבריו קיימין.
בפשטות הוא חולק על תנא קמא.
כנראה שהוא סובר שלמרות הכלל שאי אפשר להתנות על מה שכתוב בתורה, הרי שיש פסוק מיוחד שממנו נלמד שניתן.
3.
הגמרא מדייקת מהרישא [דברי תנא קמא] ומשווה לסיפא [דברי רבי יוחנן בן ברוקה]:
גמ'. טעמא דאחר במקום בת ובת במקום בן,
הא בן בין הבנים ובת בין הבנות - דבריו קיימין;
אימא סיפא, רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אם אמר על מי שראוי ליורשו - דבריו קיימין; היינו תנא קמא!
יוצא, שלא מדובר במחלוקת. ואולי כוונת הגמרא שמלשון המשנה "רבי יוחנן בן ברוקה
אומר" משמע שבא לחלוק.
4.
הגמרא מנסה להסביר את דברי רבי יוחנן בן ברוקה באופן שבא לחלוק על תנא קמא:
וכי תימא: רבי יוחנן בן ברוקה אפילו אחר במקום בת ובת במקום בן קאמר,
4.1
והתניא, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: לא נחלקו אבא וחכמים על אחר במקום בת ובת במקום בן שלא אמר כלום,
על מה נחלקו?
על בן בין הבנים ובת בין הבנות,
שאבא אומר: יירש,
וחכמים אומרים: לא יירש!
האפשרות להסביר את המשנה כבסעיף 4 נדחית.
וחוזרת השאלה במה נחלקו במשנתנו תנא קמא ורבי יוחנן בן ברוקה?
4.2
הסבר א: [גם התרוץ הראשון נפתח ב"איבעית אימא" כדי לומר ששני התרוצים להלן "שווים" בחשיבותם?]
איבעית אימא: מדקאמר לא נחלקו, מכלל דתנא קמא סבר נחלקו.
ההסבר לעיל בסעיף 4 אפשרי כי יתכן שכך סובר התנא קמא שחולק על רבי יוחנן בן ברוקה.
4.2.1
וקיים כזה "תנא קמא" כי הברייתא פותחת בניסוח "רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר".
4.2.2
הערה: הגמרא מכנה "תנא קמא" לתנא עלום שלא מוזכר בפירוש במשנה/ברייתא.
4.2.3
אבל מהרשב"ם משמע שגורס "מכלל דפליגי חבריו עליו", זאת אומרת, שיש חכמים רבים שחולקים על רבי יוחנן בן ברוקה. כלומר, יש חכמים "עלומים"!
5.
הסבר שני - מקבל דווקא את ההסבר לעיל בסעיף 3
איבעית אימא: כוליה דרבי יוחנן בן ברוקה היא,
וחסורי מחסרא והכי קתני: האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת, בתי תירשני במקום שיש בן - לא אמר כלום; הא בת בין הבנות ובן בין הבנים, אם אמר יירש כל נכסיו - דבריו קיימין, שר' יוחנן אומר: אם אמר על מי שראוי ליורשו - דבריו קיימין.
"חיסורי מחסרא": הגמרא משבצת משפט קישור בין הרישא לסיפא.
5.1
קצת קשה לי: הרי באותו אופן ניתן ליישב הרבה סתירות ומחלוקות ביו רישא לסיפא במשנה/ברייתא.
6.
הכרעת הלכה:
רק לפי ההסבר לעיל - בסעיף 5 - שיש מחלוקת במשנתנו בין תנא קמא לרבי יוחנן בן ברוקה:
אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה.
וכן אמר רבא: הלכה כר' יוחנן בן ברוקה.
מדוע יש חשיבות שגם רבא פסק כשמואל?
7.
דיון "ארוך" בחיפוש מקור בתורה לדעת רבי יוחנן בן ברוקה:
אמר רבא: מאי טעמיה דרבי יוחנן בן ברוקה?
אמר קרא: +דברים כ"א+ והיה ביום הנחילו את בניו,
התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה.
אמר ליה אביי: הא מלא יוכל לבכר נפקא!
ההוא מיבעי ליה לכדתניא, אבא חנן אמר משום רבי אליעזר:
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קל עמוד ב
מה תלמוד לומר +דברים כ"א+ לא יוכל לבכר?
לפי שנאמר: והיה ביום הנחילו את בניו,
שיכול והלא דין הוא: ומה פשוט שיפה כחו, שנוטל בראוי כבמוחזק - התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה,
בכור שהורע כחו, שאינו נוטל בראוי כבמוחזק - לא כל שכן!
תלמוד לומר: לא יוכל לבכר.
ויאמר לא יוכל לבכר,
מה ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו?
שיכול והלא דין הוא: ומה בכור שהורע כחו, שאינו נוטל בראוי כבמוחזק - אמרה תורה: לא יוכל לבכר,
פשוט שיפה כחו, שנוטל בראוי כבמוחזק - לא כל שכן!
ת"ל: והיה ביום הנחילו את בניו,
התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה.
לפי הנ"ל מובן - לגבי השאלה בסוף סעיף 6 לעיל - מדוע גם רבא פסק ההלכה כרבי יוחנן בן ברוקה - כי הוא זה שמצא את המקור בתורה.
8.
א"ר זריקא א"ר אמי א"ר חנינא אמר רבי: הלכה כר' יוחנן בן ברוקה.
אמוראים פסקו בשם "רבי" כרבי יוחנן בן ברוקה.
8.1
מדוע "רבי" עצמו לא אמר את פסק ההלכה שלו במשנה עצמה?
8.2
מדוע דברי "רבי" לא הובאו לפני שמואל ורבא לעיל? וגם רב זריקא חי לפני רבא [ואחרי שמואל].
8.3
מדוע המקור לשיטת רבי יוחנן בן ברוקה - לעיל - הובא דווקא על ידי החכם המאוחר - רבא - ולא על ידי החכמים הקדומים יותר ["רבי" ושמואל].
8.4
אולי התשובות לשאלות לעיל תלויות בהמשך הסוגיה:
9.
אמר ליה ר' אבא: הורה איתמר.
רבי אבא טוען ש"רבי" פסק כרבי יוחנן בן ברוקה - הלכה למעשה [במקרה שבא לפניו]
רבינו גרשום מסכת בבא בתרא דף קל עמוד ב: "הורה אתמר. שהורה הלכה למעשה (שהתורה נתנה רשות וכו')"
9.1
לכאורה יש כאן מחלוקת אמוראים - מחלוקת היסטורית - האם "רבי" אמר שהלכה כרבי יוחנן בן ברוקה, או ש"רבי" כך גם פסק הלכה למעשה במקרה שהובא לפניו.
10.
במאי קמיפלגי?
שואלת הגמרא במה הם חולקים. קשה, הרי הם חולקים בבירור היסטורי, מה היה בפועל כשרבי פסק מה שפסק.
10.1
אלא שכאן כנראה, המשמעות של הביטוי "במאי קמיפלגי" היא כמשמעות הביטוי "מאי בינייהו" - מה ההבדל [הנפקא מינה] למעשה בין שתי הדעות [ההיסטוריות - רב זריקא ורבותיו בשם "רבי" לעומת רבי אבא שהעיד על "רבי".]
וכך משמע מהרשב"ם מסכת בבא בתרא דף קל עמוד ב: "במאי קא מיפלגי - נהי דמר שמיע ליה הכי ומר שמיע ליה הכי מאי בינייהו".
11.
תשובת הגמרא:
מר סבר: הלכה עדיפא, ומר סבר: מעשה רב.
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קל עמוד ב
הדעה הראשונה:
הלכה עדיפא - שפוסק הלכה לעשות כן אבל כי אמרינן הורה איכא למימר דטעה הרואה דשמא אותו הדין לא נפסק כרבי יוחנן בן ברוקה אלא על ידי טענות אחרות זיכה את כל הנכסים לאחד מן הבנים כגון שאמר האב לשון מתנה עם לשון ירושה דלדברי הכל דבריו קיימין וכדאמרינן (לעיל /בבא בתרא דף קכו) נמי לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דההוא בכור דאזיל וזבין בנכסי דידיה כו' דסבר הרואה דמשום האי טעמא נפסק כן והמעשה משום טעמא אחרינא
אבל כיון דקבע הלכה אז אין לפשפש בדבר.
מי שמסיק הלכה ממעשה שעשה - פסק למעשה - חכם, יכול הרואה לטעות - כמו שהגמרא אומרת לפעמים "לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר", ולפעמים מסבירה שניתן להבין אחרת את ה"מעשה".
11.1
ומצד שני - הדעה השניה - רבי אבא:
"מעשה רב":
ומר סבר מעשה רב - כשמורין לעשות מעשה אז יש לסמוך ולעשותו אבל כשאומר הלכה כפלוני אין סומכין לעשות כן עד שיאמרו הלכה למעשה כדלקמן דאי אמר הלכה איכא למימר דדרך למודו אמר הכי אבל אם בא מעשה לידו הוה מדקדק יותר כדאמרי' בסמוך אין למדין הלכה מפי למוד אבל משהורה לעשות שוב אין לפשפש אחריו.
מי שפוסק הלכה בדבור ולימוד יתכן שלא "דקדק בדבריו" כמו שחייב לדקדק מי שבא מעשה לפניו וחייב להכריע בו הלכה למעשה.
12.
אבל נראה שיש דרך ביניים: לפסוק הלכה במלים ["אמר רב... הלכה..."], אבל להוסיף בפסיקה בפירוש שזו הלכה ברורה לגמרי ושיש לעשות כמותה.
13.
תנו רבנן: אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה - עד שיאמרו לו הלכה למעשה,
נראה שדעה זו היא דעה שלישית, ומתאימה לאמור לעיל בסעיף 12.
14.
הסבר הרשב"ם:
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קל עמוד ב
לא מפי גמרא - שאם לומד הרב דרך לימודו ואמר מסתבר טעמא דפלוני חכם אין תלמידיו למדין משם הלכה דשמא אם יבא לידו מעשה ידקדק יותר ויראה טעם אחר בדבר.
כלומר, שלילת הדעה הראשונה - לעיל בסעיף 11.
14.1
המשך הרשב"ם:
ולא מפי מעשה - אם יראה רבו עושה מעשה אל יקבע הלכה בכך דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותו המעשה דהרבה טועין בדבר הלמוד כדאמרי' והא דפלוני לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר וטעה בסברא.
כלומר, שלילת הדעה השניה - לעיל בסעיף 11.1.
15.
המשך הרשב"ם:
עד שיאמרו לו הלכה למעשה - דכיון ששאל ע"י מעשה ואינן יודעין בדבר אלא מה שהוא אומר להם אין לומר טעם חזו ביה דלא ידע
מסקנה? כדעה השלישית - כלעיל בסעיף 12.
הלכה נקבעת בעיקר כאשר חכם נשאל שאלה מפורטת ונותן לה תשובה ברורה.
15.1
נראה לי שזוהי דעה רביעית - שהלכה "טובה" היא הלכה שנפסקת בדרך של שאלות ותשובות.
16.
המשך הברייתא בגמרא:
שאל ואמרו לו הלכה למעשה - ילך ויעשה מעשה,
לעיל בסעיף 13 הובאה תחילת הברייתא "עד שיאמרו לו הלכה למעשה". נראה שכאן מדובר בהמשך ובהדגשת העניין.
16.1
אבל נראה לי, שכאן יש עניין נוסף [ואולי אפילו דין שחולק על האמור בתחילת הברייתא - בסעיף 13 לעיל]. כאן מודגש, שפסק "טוב" הוא רק כשבא כתשובה נקודתית לשאלה נקודתית.
17
והברייתא מוסיפה:
ובלבד שלא ידמה.
על כל שאלה יש לקבל פסיקה נקודתית "חדשה".
אבל כנראה, כשמדובר ממש באותה שאלה "קודמת" אין צורך לבקש פסיקה חדשה.
18.
מקשה הגמרא:
מאי ובלבד שלא ידמה?
והא כל התורה כולה דמויי מדמינן לה!
הגמרא יוצאת מנקודת הנחה מאד עקרונית - "כל התורה כולה דמויי מדמינן לה"
תמיד ניתן לדמות מקרה למקרה והלכה להלכה [האם קשור למידות שהתורה נדרשת בהן?].
19.
עונה הגמרא:
אמר רב אשי, הכי קאמר: ובלבד שלא ידמה בטרפות;
דתניא: אין אומרים בטרפות זו דומה לזו,
ואל תתמה, שהרי חותכה מכאן ומתה, חותכה מכאן וחיתה.
המגבלה שבסעיף 17 תקפה רק לדיני טרפות [אבל עדיין קצת קשה לי, מדוע הברייתא צריכה להתייחס דווקא לענייני טרפות].
19.1
הערה: את ההסבר העקרוני כאן אמר רב אשי. מה חשבו כל התנאים והאמוראים עד תקופת רב אשי - עורך הגמרא.
ואולי מדובר ברב אשי הקדמון [תשובה חלקית].
19.1.1
אבל נראה לי ש"היא הנותנת" - רב אשי "עורך הגמרא" קובע כאן את העיקרון לכל הדורות הבאים כיצד להמשיך את ההתגבשות של התורה שבעל פה [/"קדושת התושב"ע/]
20
הגמרא חוזרת לדיון בדברי אמוראים - בדורות הראשונים של האמוראים:
א"ל ר' אסי לר' יוחנן: כי אמר לן מר הלכה הכי, נעביד מעשה?
אמר: לא תעבידו עד דאמינא הלכה למעשה.
נראה לי, שהכוונה היא כמו לעיל בסעיף 12-13.
21.
דיון בדורות האחרונים של האמוראים:
אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע: כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא,
לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי,
אי אית לי טעמא אמינא לכו,
ואי לא - הדרנא בי;
לאחר מיתה, לא מיקרע תקרעוהו ומגמר נמי לא תגמרו מיניה,
לא מיקרע תקרעיניה - דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא,
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קלא עמוד א
מגמר נמי לא תגמרו מיניה - דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
מסקנה: מותר לדמות עניין לעניין - אחרי סיום הש"ס - דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
22.
המשך דברי הרשב"ם והוא מסכם את כל הסוגיה כולל השך הסןגיה:
ובמקום אחר אמרי' אין למדין הלכה מתוך משנה כגון זה שכתב במשנה והלכה כדבריו כגון הא דתנן במסכת נדה דף ז רבי אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן כו' והמשפה כמה תשפה ותהא זבה גבי יולדת בזוב מעת לעת דברי ר' אליעזר (נדה דף לו:) וזב וזבה שבדקו יום ראשון ומצאו טהורה וכו' (שם נדה דף סח:)
ובשלשתן תנן במשנה הלכה כדבריו
ואפ"ה קבע שמואל הלכה כמותו בגמ'
ואשמעי' דאין מורין הלכה מתוך משנה אי לאו דקבע הלכה כמותו
וביבמות דף מט תנן איזהו ממזר שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת והלכה כדבריו
ואי לאו דפסיק בגמרא הלכה כמותו לא סמכינן אפסק דמתניתין
הוא חוזר לעניין, שאין לפסוק הלכה על סמך האמור במשנה [ובברייתא]. ואפילו אם נאמר במשנה שהלכה כחכם מסויים, אלא כן בגמרא נפסק כאותו תנא באופן נקודתי.
22.1
קצת קשה לי, שהרי רק במקור אחד במשנה שיש עליה תלמוד בבלי מוזכר במפורש שהלכה כחכם מסויים.
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מט עמוד א:
"מתני'. איזהו ממזר? כל שאר בשר שהוא בלא יבא, דברי ר"ע; שמעון התימני אומר: כל שחייבים עליו כרת בידי שמים, והלכה כדבריו; ורבי יהושע אומר: כל שחייבין עליו מיתת בית דין. אמר רבי שמעון בן עזאי: מצאתי מגלת יוחסין בירושלים, וכתוב בה: איש פלוני ממזר מאשת איש, לקיים דברי רבי יהושע. אשתו שמתה - מותר באחותה, גרשה ומתה - מותר באחותה, נשאת לאחר ומתה - מותר באחותה. יבמתו שמתה - מותר באחותה, חלץ לה ומתה - מותר באחותה, נשאת לאחר ומתה - מותר באחותה."
23.
המשך הרשב"ם:
אבל ניתן ללמוד מדברי האמוראים בגמרא:
אבל בהלכות הפסוקות בדברי האמוראין ודאי סמכי' דכיון שפסקום וכתבום רב אשי ורבינא שהם סוף הוראה ודאי עלייהו סמכי'
כוונתו כנראה לפסיקות של האמוראים. והוא מדגיש שאת הפסיקות של האמוראים כתבו/ערכו רב אשי ורבינא ונתנו להם תוקף מחייב.
נראה לי שיש כאן בדבריו - באופן אגבי - חידוש גדול.
24.
מצינו למדין היכא דפליג יחיד אצל רבים כי הני לא סמכי' אפסק הלכה של משנה אלא א"כ פוסק בגמ'
אבל אפסק דגמ' סמכי' דכולהו הוו הלכה למעשה
הוא מדגיש שכאשר משנה פוסקת כיחיד נגד רבים - לעיל בסעיף22.1 - בכל זאת אין פסק זה מחייב אלא אם כן נפסק כך בגמרא במפורש.
24.1
משמע שכל כללי ההכרעה במשנה - למשל, "רבי יהודה ורבי מאיר הלכה כרבי מאיר" - תקפים גם ללא הכרעה נקודתית בגמרא על אותה סוגיה.
25.
אלא שר' יוחנן לבדו היה מחמיר לעצמו ואמר לתלמידיו כדלקמן שלא יעשו דבר עד שיאמר להם הלכה למעשה
ולכן בכל מקרה שאמורא מבקש שלא יפסקו "מהר" על סמך דבריו - זוהי חומרא בלבד.
25.1
והיינו טעמא דדלמא הדר ביה מההוא פסק הלכה שפסק ויראה לו טעם אחר בעיניו
לפעמים יש חשש שמא אמורא חזר בו.
מתאים לכל האמור בסוגייתנו - לעיל בסעיף 21.
25.2
נראה לי שיש כאן "רעיון" חדש: אחרי שאמורא פוסק/מסביר יש להמתין [כמה זמן? 30 יום?] כדי לבדוק אם לא חזר בו!
25.2.1
לכן:
ומיהו לאחר פטירתו יש להם לעשות מה שפסק להם דהא כל ימי חייו לא הדר ביה
וכל שכן שיש לנו לסמוך על הלכות הכתובות בגמ' כמו שסידרן רב אשי דהא קיימא לן (בבבא מציעא דף פו) רב אשי ורבינא סוף הוראה
אין "חזרה" אחרי עריכת הגמרא!
26.
ולמי נשאל עוד בשעת מעשה אם לא נסמוך על ההלכות הפסוקות בגמ' כמו שסדרן רב אשי דקתני עד שיאמר לו הלכה למעשה
הא אין אדם רשאי לחדש דבר מעתה אלא ודאי כמו שפסקו האחרונים כך נעשה
אחרי חתימת התלמוד אין את מי לשאול! ולכן יש לסמוך על האמור בגמרא!
27.
הוכחה מהירושלמי:
והכי אמרי' (בתחלת פאה) ירושלמי ר' זעירא בשם שמואל אמר
אין למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמרא, כלומר מדברי האמוראין ולא מפי מעשה הכתוב במשנה וברייתא כגון דפליגי רבים עליה עד שיאמרו הלכה למעשה כלומר כן הלכה לך ועשה כן
אי נמי שיאמרו לו הלכה כדי לעשות מעשה כגון שבא ושאל לחכמים מעשה בא לידי היאך הלכה כדי לעשות כך ואמרו לו הלכה כפלוני
אף על פי שאמרו סתם זהו הלכה למעשה.
28.
ראה מעט ממה שכתבנו על מסכת גיטין דף פג
על הביטוי "אין משיבין את הארי לאחר מיתה" - ביטוי יחידאי בש"ס.
29.
פירוש הביטוי:
רש"י מסכת גיטין דף פג עמוד א:
"אין משיבין את הארי לאחר מיתה - אם היה קיים שמא יחזיר לכם תשובה."
כלומר, רבי יהושע פנה לחבריו החכמים ואמר להם, שאולי לרבי אליעזר היתה תשובה על דבריהם!
29.1
קצת קשה: הרי תמיד כשמקשים על חכם לאחר מותו - כגון, כל שאלות האמוראים על דברי תנאים קדומים - ניתן לומר "אין משיבין...".
29.2
ואולי לכן באמת אין אמורא רשאי לחלוק על תנא!
30.
ואמנם, ביטוי זה מוזכר אצל הראשונים ואצל האחרונים בבואם לחלוק על קדמונים!
31.
הערה:
אבל באמת מובא כמה פעמים בש"ס שתלמיד חולק על רבו, ואומרים הפרשנים שחלק עליו אחרי מותו של רבו [וזה היה מותר].
32.
ראה ב"בית אהרן", כרך ח, עמוד תסא, שדן במושג זה. ברור שאין הלכה כרבי אליעזר מכיון שהוא "שמותי" [מתלמידי בית שמאי], ופירוש הביטוי "אין משיבין את הארי לאחר מיתה" הוא שאין כלל צורך לדון בדבריו שהם מתאימים לדעת בית שמאי שסוברים שלא יגרש אדם את אשתו אלא אם מצא בה ערוות דבר, [ראה שם שמסביר את שיטת רבי אליעזר בסוגייתנו לפי שיטת בית שמאי הנ"ל].
לפי הסבר זה משמעות הביטוי היא "הפוכה" מההסבר לעיל בסעיף 29, לא שאין לחלוק עליו, אלא שאין כלל לדון בדבריו, כיוון שהם אינם להלכה מפני שדבריו הם לפי שיטת בית שמאי.
33.
לפי הנ"ל נראה לי לחדש חידוש גדול מאד ["חידוש"] לכל הש"ס: יתכן שלא ניתן להסיק כללים כלליים מביטויים שהם בגדר "מופע יחידאי בש"ס", כי כנראה שיש להם משמעות נקודתית בלבד.
34.
ומביא שם עוד, שאם חכם קדמון גילה את מקורותיו - כרבי אליעזר בברייתא בסוגייתנו - רשאים חכמים אחריו לחלוק עליו "כי תורה היא".
35.
ומהסוגיה בבבא בתרא דף קל - סוגייתנו - משמע כרש"י - לעיל בסעיף 29:
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קל עמוד ב:
א"ל ר' אסי לר' יוחנן: כי אמר לן מר הלכה הכי, נעביד מעשה? אמר: לא תעבידו עד דאמינא הלכה למעשה.
אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע: כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא,
לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי, אי אית לי טעמא אמינא לכו, ואי לא - הדרנא בי;
לאחר מיתה, לא מיקרע תקרעוהו ומגמר נמי לא תגמרו מיניה, לא מיקרע תקרעיניה - דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא...
36.
ושם, מביא פירוש נוסף: כוונת רבי יהושע היא, שלא לבטל לגמרי את דעת רבי אליעזר, כי אולי יבוא אליהו ויתרץ את דבריו. ומאריך שם בעניין מי רשאי לחלוק על רבו.
36.1
על כל פנים משמע קצת מדבריו שהביטוי הנ"ל היה ייחודי על רבי אליעזר הגדול. ומתאים לדברינו לעיל בסעיף 33.
37.
ראה עוד מה שכתבנו על מסכת יבמות דף מד
שם נאמר הביטוי "והלכה כדבריו" במשנה:
הליכות עולם שער חמישי פרק ג:
ב. אין למדין הלכה מפי משנה. פירוש כל מקום שאנו מוצאים במשנה והלכה כדבריו אין למדין ממנה לעשות בה מעשה, ולעולם אין סומכין על פסק המשנה עד שיאמרו אנשי הגמרא שהיא הלכה (ורובם),
הביטוי במשנה "והלכה כדבריו" לא מחייב שאמנם כך הלכה, והוא מביא לכך דוגמא מהמשנה שמובאת בסוגייתנו על רבי שמעון התימני.
כגון הא דתנן ביבמות איזהו ממזר שמעון התימני אומר כל שחייבים עליו מיתה בידי שמים והלכה כדבריו, ולולא שאמרו בגמרא שהלכה כמותו לא סמכנו על פסק המשנה, וכן כל כי האי גוונא. אבל הגמרא שלנו סתמו הלכה למעשה הוא, שהרי להכריע המשנה בו כתבוהו:
וראה במפרש על הריטב"א, מהדורת מוסד הרב קוק, עמוד רמ, הערה 976.
38.
וקשה מאד, מדוע מצד אחד "הלכה כסתם משנה" - וההסבר המקובל הוא שכך מתכוון לפסוק רבי יהודה הנשיא - ואילו מצד שני אין הלכה כשבמשנה [אפילו] יש הכרעה מפורשת.
39
אלא יש לומר, שאמנם "רבי" פוסק כ"סתם משנה" וזה מחייב, אבל כשמוזכר במשנה ביטוי כגון "והלכה כדבריו" אין הכוונה שכך מכריע "רבי", אלא הכוונה היא שכך היה כתוב [נמסר בעל פה] במשנה קדומה שלפני תקופת "רבי"! [ראה "שוטנשטיין", הערה 40 בשם ה"ערוך לנר" [?]
* להוסיף רעיון: הביטוי "הכל מודים" מלמד שבא להכריע הלכה! ולכן הלכה כחכמים במשנתנו ולא כ"מחלוקת" במשנה הבאה, תירוץ לקושיית הריטב"א והתוס'. *
40.
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות:
סיכום עקרונות על כל הנ"ל:
רפט. הורה פלוני הלכה למעשה. פירש בהליכות עולם (שער ב' פ"א אות כ') הורה פלוני הלכה לעשות בה מעשה, וזה שכבר תמצא (שבת דף יב ב, ועוד) הלכה ואין מורין כן, כלומר לעשות מעשה, כגון דנפיק מיניה חורבה. והכי אמרינן ב[בבא] בתרא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל ב), אמר ליה רבי (אשי) [אסי] לרבי יוחנן, כי אמר [לן] מר הלכה מהו למעבד בה מעשה. אמר ליה לא [תעבידו], עד (דאמרינן) [דאמינא] לך הלכה למעשה.
41.
של"ה - כללי התלמוד (כ) כלל הלכה אות תמט:
סיכום סוגייתנו:
תמט. אין למדין הלכה מפי משנה, פירש רשב"ם פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף ק"ל (ב ד"ה עד שיאמרו), שהתנאים כשאמרו הלכה כפלוני, היה כפי מה שיצא מפלפולם אבל לא למעשה,
ואילו רבינא ורב אשי שהם סוף הוראה לא אמרו הלכה אלא מתוך מעשה.
הובא הרבה לעיל.
42.
המשך:
וכן הרא"ש פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין פ"ד סימן ו').
ורבינו יונתן ריש עירובין (יא ב מדפי הרי"ף), כתב שאותה משנה או ברייתא הם דברי יחיד, ואפשר שלא הודו לו חכמי דורו.
ואם רבינא ורב אשי פסקו כיחיד, היינו שהיו חכמי דורו מודים לו.
"חידוש": רבינא ורב אשי נחשבים כ"רבים" [מיוחדים] ולכן הלכה כמותם. הוא לא מדגיש שהם היו "עורכי הגמרא".
43.
"רעיון" חדש מדוע יש לסמוך יותר על אמוראים ופחות על תנאים [/"תנאים ואמוראים"/]:
ורש"י פרק קמא דנדה דף ז ב ד"ה הא קמ"ל), כתב וזה לשונו: [שהאמוראים] האחרונים דקדקו בטעמי התנאים [והעמידו הלכה על בוריה],
אבל הראשונים לא דקדקו [איש בדברי חבירו]
אלא [כל אחד מה ששמע מרבו] (שמעוה כמות שהוא) מלמדה לתלמידו [שמועה כמו שהוא] והיא [היתה] נקראת משנה או ברייתא כו'.
44.
המשך דבריו:
והרשב"א שאלה של"ה, כתב וזה לשונו: קרוב אני לומר, דלא אמרו אין למדין הלכה אלא במקום שאמרו הלכה כנגד הכלל האמור בגמרא,
כגון שאמרו הלכה כיחיד במקום רבים או הלכה כרבי אליעזר נגד רבי יהושע וכיוצא,
כלעיל בסעיף 24.
45.
ומביא דוגמאות גם מסוגייתנו - בבא בתרא דף קל:
אבל במקום שאין נגד הכלל המסור, למה אין למדין, מי גרע כשאומר הלכה.
והביאני לדעת זו מה שאני רואה בכל מקום שנאמר שם הלכה היינו בענין זה דאותן ארבעה כדריש פרק קמא דנדה דף ז ב) בכולן נחלקו בהן רבי אליעזר ורבי יהושע,
לפיכך כשאמרו במשנה הלכה כרבי אליעזר היינו כנגד הכלל דהא רבי אליעזר שמותי הוא (שבת דף קל ב), וכן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קל א) דפסק כרבי יוחנן בן ברוקא כנגד רבנן,
ושם סמך ענין לו אין למדין הלכה, וכן בפרק החולץ (יבמות מט א) באיזה ממזר, עד כאן בקיצור.
46.
ראה עוד - בהרחבה - על כמה עקרונות בדיוננו - "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד יד ואילך.
