הסכמה לא מודעת / רפי זברגר

בבא בתרא קכה ע"ב

הקדמה

בדף הקודם למדנו את הדין כי ''בכור נוטל פי שניים במלווה אבל לא בריבית''. במסגרת הדיון על דין זה, הוזכר בגמרא ''סיפורה של סבתא יורשת הירושה''. בהמשך, מרחיבה הגמרא ומפרטת מהו אותו סיפור, ועל כך מאמרנו. 
 

הנושא

מאי סבתא? דההוא דאמר להו: נכסי לסבתא ובתרה לירתאי, הויא ליה ברתא דהוה נסיבא, שכיבא בחיי בעלה ובחיי סבתא, בתר דשכיבא סבתא אתא בעל קא תבע. 
זהו ''סיפור של סבתא'': אדם ציווה כי נכסיו יעברו לסבתא שלו (מצד אביו או מצד אמו), אבל המשיך לצוות, כי לאחר מותה של הסבתא יעברו הנכסים ליורשים שלו, ולא ליורשים של הסבתא. הייתה לאותו בן אדם בת נשואה, אשר נפטרה בחיי בעלה וגם בחייה של הסבתא. לאחר מותה של הסבתא, תבע בעלה של הבת את הנכסים. הוא טען כי אשתו הייתה אמורה לירש את נכסיו (לא היו לאיש המצווה בנים, אלא רק בת אחת), והרי הבעל יורש את אשתו לפני כולם. 
יש מחלוקת חכמים בשאלה זו: מר רב הונא: ליָרְתֵי - ואפילו ליָרְתֵי יָרְתֵי. רב הונא פוסק, כי הקביעה שהנכסים יעברו ליורשיו כולל את ''יורשי יורשיו''. ומכיוון שהבת שלו יורשת, גם בעלה יורש.
ורב ענן אמר: ליָרְתֵי – ולא ליָרְתֵי יָרְתֵי . רב ענן חולק וסובר, כי אמירה שהנכסים ליורשיו היא ''דווקנית'' והכוונה, דווקא ליורשים ולא ליורשי היורשים, ולכן הבעל לא זוכה בירושה. 
שלחו מתם: הלכתא כוותיה דרב ענן ולאו מטעמיה - הגיעה מסר מארץ ישראל, אשר קבע כי ההלכה היא כמו רב ענן, אבל ''לא מטעמו של רב ענן''. 
דאילו רב ענן סבר: אף על גב דהוה ליה ברא לברתיה לא ירית, ולא היא, דאילו הוה ליה ירתי ברא לברתיה ודאי ירית, ובעל היינו טעמא דלא ירית, משום דהוה ליה ראוי, ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. 
טעמם של חכמי ארץ ישראל כי הבעל ''אינו יורש בראוי כבמוחזק''. ומכיוון שהנכסים לא היו בידיה של הבת בעת מותה (הסבתא מתה מאוחר יותר), לכן הבעל אינו יורש את אשתו. ההבדל בין הטעמים יהיה במקרה ויש לאותה בת גם בן והוא צריך לירש: האם הבן יורש או לא. לפי ההבנה שהאמירה שלו ''דווקא'' ליורשים ולא ליורשי יורשים, הרי שהבן גם כן לא יורש, כי גם הוא ''יורש היורשים'', אבל לפי ההבנה שהבעיה היא ''ירושת נכס ראוי'' הרי שאין בעיה לבן לירש ''נכס ראוי'', ולכן הבן יורש את אמו.  
 

מהו המסר?

ראינו בדברי "המסר הארץ ישראלי'', כי לפעמים ניתן להגיע לאותה מסקנה, למרות שצועדים בשני מסלולים שונים.
לא פעם, יש ויכוח בין שני אנשים או יותר, עם המון להט ורגשות, אבל בעצם לא שמים לב, כי כלל וכלל אינם חלוקים, וכולם בעצם מגיעים לאותה מסקנה. למרות הכול ואף על פי כן, ממשיכים בלהט הוויכוח, ולפעמים יכול אף להוביל לנתק וחוסר תקשורת, על.. "שום דבר" בעצם.
אמנם, ראינו בגמרא, שלפעמים יכולה להיות נפקות מסוימת בין שני מסלולים שונים, למרות שהמסקנה היא זהה, אבל בדרך כלל אין זה המצב.
מה יש לעשות? להקשיב. להקשיב לזולת, ולנסות ולהבין מה היא טענתו, מדוע הוא חושב כך, וכן הלאה. הקשבה אמיתית היא תכונה ''לא פשוטה'', דורשת לימוד והפנמה, אבל חשובה מעין כמוה, וטומנת בחובה תוצאות יפות מאוד.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]