זכות לקבל מתנה / רפי זברגר

בבא בתרא קכד ע"א

הקדמה

אנחנו עדיין דנים בדיני ירושת הבן הבכור. בתחילת הדף למדנו על מחלוקת חכמים ורבי [יהודה הנשיא] האם בכור נוטל פי שניים גם ב''שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת האב''. סוגיה אשר הזכרנו כבר בעבר, הנקראת בלשון חכמים ''נוטל בראוי כבמוחזק''. כלומר, האם הבכור מקבל פי שנים גם בנכסים שלא היו ''זמינים'' וקיימים בעת מות האב, ורק ''נפלו'' לאחר מות האב. למשל, אם היו גידולי שדה שגדלו לאחר מות האב, האם גם באותם גידולים מקבל הבן פי שנים. חכמים אומרים שהבכור אינו מקבל, ורבי אומר שהבכור מקבל [מלבד מהנכסים שהיתומים עצמם השביחו לאחר מות האב, שם לכל הדעות הבכור אינו מקבל פי שניים]. במאמר זה נדון בסברת ושורש מחלוקתם. 
 

הנושא

מקור טעם חכמים: אמר קרא: יַכִּ֗יר לָ֤תֶת לוֹ֙ פִּ֣י שְׁנַ֔יִם (דברים כ"א, י"ז) , מתנה קרייה רחמנא, מה מתנה עד דמטיא לידיה, אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה. 
הפסוק שעוסק בירושת הבכור מדבר על מתנה (נלמד מן המילה לָ֤תֶת) ו''הזמן הקובע'' במתנה הוא זמן הנתינה. מה שאדם נותן - זה בדיוק מה שאדם מקבל. לכן גם בנושאי ירושת הבכור, רק ממה שהיה זמין בעת הנתינה (מותו של המוריש) הבכור נוטל פי שנים, ומה שהגיע יותר מאוחר לא מזכה את הבכור לקבלת פי שנים. 
והגמרא ממשיכה להסביר את מקור דעתו של רבי: אמר קרא: פִּ֣י שְׁנַ֔יִם, מקיש חלק בכורה לחלק פשוט, מה חלק פשוט אף על גב דלא מטא לידיה, אף חלק בכורה אף על גב דלא מטא לידיה.
רבי גם לומד מן הפסוק, אבל מן המילים פִּ֣י שְׁנַ֔יִם. רבי לומד מתוך מילים אלו, שיש היקש והשוואה בין ''חלק הפשוט'' של הבכור (חלק ''הרגיל'' שהבכור מקבל כמו כל שאר האחים) לחלק הבכורה (פי שניים). לגבי ה''חלק הפשוט'' אין מחלוקת שהבכור וגם שאר האחים מקבלים גם את ''הראוי'', כלומר, גם נכסים שהגיעו אליהם לאחר מותו של המוריש, הם זכאים לקבל ולחלק ביניהם. רבי לומד שאם ה''חלק הפשוט'' הבכור מקבל ב''ראוי'' גם ''חלק הבכורה'' שלו מגיע לו לקבל מן ה''ראוי''. 
עתה, שואלת הגמרא, מה כל דעה סוברת לגבי ''הפסוק'' של הדעה השניה:
• חכמים לומדים מהפסוק פִּ֣י שְׁנַ֔יִם כי יש לתת לבכור את השני הנכסים (הקרקעות) אחת ליד השנייה. 
• רבי לומד מן הפסוק לָ֤תֶת שאם יש חובות של היתומים לאדם שהלווה כסף לאבא שלהם. הבכור יכול לטעון, כי הוא אינו לוקח פי שנים מהירושה, וגם אינו מעוניין לשלם פי שניים בתשלום החוב למלווה. 
 

מהו המסר?

למדנו לפי רבי שהבכור יכול לומר לאחיו, אני מוותר על ה''מתנה'' של קבלת פי שניים מהנחלה (חלק הבכורה מוגדרת כ''מתנה'' בניגוד לחלק ה''פשוט'' שאין אפשרות לא לקבל), וגם לא רוצה לשלם פי שניים מן החוב למלווה.
יש הורים החושבים כי ''מתנה'' לילד ''תעשה את העבודה'', ואז הילד יישמע וייענה לכל דרישותינו. מתנה היא זכות ולא חובה, הילד אינו ''מחויב'' לקבלה, וגם אינו מחויב ל''תנאי החוזה'' שההורים ''כופים'' עליו!


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]